א-לה כפר גיליון 203 פברואר 2012 | בלי רשת ביטחון - נירית אושר

בלי רשת ביטחון - נירית אושר

האביב הערבי שלי

למה כל כך התחברתי לסיפורו של מוחמד בועזיזי, התוניסאי שהצית עצמו והדליק את המהפכה

אני אמנם חצי מצריה, אבל לא זה החיבור לעולם הערבי שעליו אני רוצה לספר. לאחרונה צפיתי בתוכנית "עובדה" העוסקת במסעו של איתי אנגל בעקבות "האביב הערבי" אל מדינות ערב השכנות לנו. אני לא בטוחה שזו העונה שאני הייתי בוחרת לציון המהפיכה. לתפיסתי, ולאור המפלגות האסלמיות שתופסות תאוצה, יותר סביר שהמהפיכה תסתכם בהשרת עלים סתווית ופחות בפריחה אביבית. אבל ייתכן שאני פשוט מושפעת מהעץ העירום הניבט מחלוני. כך או כך, הכתבה ממש נגעה בי.

אנגל מספר את סיפורו של מוחמד בועזיזי, מושא המהפיכה, שבייאושו כי רב הצית עצמו מול בנין העירייה בתוניסיה. אקט זה, שהסתיים במותו, הוביל למהפיכה והפך את בועזיזי לסמל לסבל האזרחים ולצורך הדחוף בשינוי. תושבים בתוניסיה, במצרים ובלוב סיפרו כי בועזיזי פתח את עיניהם לחוסר השוויון, השחיתות, והטרור שהם מנת חלקם של רוב אזרחי מדינות ערב. לא הבנתי מה הקטע? הבן אדם גמר לעצמו את החיים בהינף גפרור ואז פתאום כולם נזכרו כמה רע להם. למה הוא היה צריך לבעור כמו גחל כדי שיפילו את השלטון? הרי הסבל היה קיים קודם וגם לא הוחמר באופן קיצוני לאחר מכן. אז מה קרה כאן?

ולמה זה כל כך נוגע לי? אמנם אני בהחלט מחשיבה עצמי כאדם הומני שמאוד מאמין בשלום ובשוויון, אבל אם להודות על האמת, ועם כל הצער שבדבר, תנאי המחיה הקשים בתוניסיה או הסבל של העם המצרי לא באמת משפיעים על איכות היומיום שלי. מה לעשות, אני קצת מכירה את עצמי. כשכאב של הזולת מרעיד אצלי מיתר, כנראה שהמיתר הזה רגיש להרעדות כבר מהבית, ועכשיו, כמו לקבל סנוקרת בצלע שבורה, הכאב פורץ החוצה ביתר שאת.

כן, גם אני הרבה פעמים אכלתי חרא וסבלתי בשקט וחיכיתי עד שהגיעה סטירה מצלצלת מהעולם החיצון להעיר אותי. האמת היא שאני עדיין מחכה לאישור מבחוץ למה שאני מרגישה עמוק בפנים. כאילו שמישהו יכול לעשות צילום רנטגן של מערכת הרגשות הפנימית שלי, לנתח את המצב ולהוציא דיאגנוזה "כן, אכן מדובר במקרה קשה של התעללות רגשית, את בטח סובלת וכואבת, מומלץ לבכות". אז זהו, שזה לא באמת עובד ככה (למרות נסיונות רבים ונשנים שזה יעבוד). אני יודעת שאת העולם הרגשי שלי איני צריכה להעביר דרך מערכת מסואבת של אישורים ולגיטימיות של הסובבים אותי. ובכל זאת, בכל אירוע קשה, אני תרה אחרי הצדקות הגיוניות לעובדה שנפגעתי. מסתבר שעדיין לא השתכנעתי לחלוטין, שכאשר אני כואבת אין זה משנה אם אני היחידה בעולם שחשה כך. כשסביבי רצים כולם להקטין את עוצמת הכאב שלי, רציונאלית, אני יודעת שהם פשוט מדחיקים את כאבם שלהם. רגשית, אני בטוחה שמשהו אצלי לא בסדר. כי אם אחותי הגדולה דואגת להזכיר לי כל פעם מחדש (לאחרונה אפילו בשיחות שאני מנהלת איתה בראשי) ש"ככה זה אצל אבא, בקטנה, תפסיקי להתרגש ממנו, את יודעת איך הוא...", אז למה שאני אפעל אחרת ואפסיק את מעגל הסבל?

ממש לא מפתיע שכאבתי כל כך את ההצתה של בועזיזי. הרי בכל פעם שאני מחפשת צידוק הגיוני לצביטות שבבטן, אני בעצם מחכה שמישהו יצית אותי וייתן לי סיבה לפרוק את כאבי. לא עוד! אין לי כוונה לחכות לשריפה הבאה. ואני לא באמת מאמינה שמישהו יכול לשכנע אותי שמה שאני מרגישה, אני לא באמת מרגישה. למה? ככה. הרי לפעול לפי אמונותיי אני כבר פועלת. עכשיו נותר לי רק לתת דרור לתחושותיי גם במחיר של להיות ה"זאן ד'ארק" במשפחתי. בינינו, כך ודאי מכנים אותי בחדרי חדרים בין כה וכה. מי יודע, אולי בכל זאת ייצא משהו מהאביב הערבי, לפחות בשבילי.

לתגובות: [email protected]