א-לה כפר גיליון 203 פברואר 2012 | אייל כץ

אייל כץ

ספר? מה פתאום?

11 שאלות ו-11 תשובות על יוזמה מוזרה במקצת לרגל היובל האישי שלי

מה פתאום ספר?

האם זהו הרצון הבסיסי של כל מי שעוסק ביצירה לעוד קהל, עוד צופה, עוד קורא?

האם זו העובדה שרבים מחבריי וקרוביי לא גרו באזורי התפוצה של העיתונים בהם כתבתי, ופשוט חבל לי שהם הפסידו?

האם בגיל 50 אני צריך פתאום להוכיח לעצמי שבכל זאת תרמתי לעולם כמה רגעים של נחת?

האם המספר המאיים הזה מביא אותי לכל מיני מחשבות, והחלטתי שאם חלילה, טפו טפו טפו, אני מחזיר ציוד באופן פתאומי, לפחות שתישאר ממני עוד איזה מזכרת?

ואולי להיפך, אני בכלל בעניין של קריירה חדשה ומפנטז בסתר איך איזה מו"ל, מפיק, או זכיין מליין יקרא במקרה את הספר, יגלה סוף סוף את הכישרון שמסתתר לו אי שם בגליל ויציע לי חוזה של מיליונים, רק שאואיל לכתוב עבורו?

יותר טוב – שבחורות צעירות, יפות ורגישות יקראו ומיד יתאהבו בכותב הטקסטים המוכשר והרגיש הזה, נפשן תיקשר בנפשו ותיבת הדוא"ל שלי תוצף במכתבי מעריצות?

טוב, וגם מעריצים?

אולי זו דרך נאה (ויקרה להחריד) להכריח את עצמי לכתוב לספר הקדמה, להשתמש בה גם כחלק מהטור החודשי שלי, ולפתור לעצמי את סוגיית על מה אכתוב הפעם?

האם זו סתם נוסטלגיה?

האם זו סתם מגלומניה?

***

ובכן, אם לענות על כל השאלות האלו בצורה תמציתית, אז התשובה היא כן.

אם לענות בצורה מפורטת יותר, אז ככה:

מיכל זרקה רעיון, מצא חן בעיני.

ברור.

בהחלט. אני גם הולך לתת להם את הספר במתנה והם יהיו מוכרחים לספר לי שקראו ונהנו. ובגלל שאני הולך לשאול איזה קטעים אהבת במיוחד, הם גם אשכרה יצטרכו לקרוא קטע או שניים.

כן, למרות שאין לי בכלל מחשבות כאלה של מי אני מה אני, מה הספקתי, מה פספסתי, מה יכולתי יותר, איפה טעיתי, מה היה קורה אם, כמה מהפוטנציאל באמת מימשתי ומהי משמעות החיים.

לגמרי. ספר אחד כבר יש, אפילו כזה שזכה לאמון של הוצאה לאור מפורסמת. אבל זה היה מזמן, זה ספר ילדים (לילה טוב מטימבוקטו, למי ששכח) שעשה המון נחת (ביקורות מצוינות) וממש מעט כסף. הבעיה היא שקוראים אותו בפחות מרבע שעה, ספר ילדים, כן? אז נראה לי שאם כבר מישהו בעניין של להיזכר בי (ושיהיה ברור: בינתיים יש לי תוכניות לעוד איזה 40 שנה), לפחות שישקיע שלושת רבעי שעה.

אל תיבהל, זכיין יקר, אפשר להתחיל בקצת פחות.

האמת, אני רגיל לזה, מאז ומתמיד התמודדתי עם עניין המעריצות. ואם יורשה לי, עשיתי זאת בלי להסתחרר ובלי לפגוע, בהמון תבונה ואינטליגנציה רגשית, ולמרות הפיתויים הרבים והיומיומיים אני מצליח לשמור על חיי משפחה יציבים. אבל עוד קצת חיזוקים אף פעם לא יכולים להזיק.

מממממ, בסדר, נהיה חיובי גם עם מעריצים, אבל תבינו חבר'ה, כאן אצטרך להפעיל יותר את עניין האינטליגנציה הרגשית ופחות את יכולת העמידה בפיתוי.

כן, אבל זה יותר ניצול הזדמנות מאשר מהלך מתוכנן.

כן, בטח, מגיל 30 אני נוסטלגי. אבל למה להגיד סתם?

מודה, יש בזה טיפה מן האמת. אבל למה להגיד סתם?

***

בקרוב מאוד ייצא ספר (יותר ספרון) עם לקט מקטעים שכתבתי במהלך 24 השנים בהן אני עוסק בכתיבה ועריכה. אם אין לכם כזה וממש בא לכם, תמצאו כבר איך ליצור איתי קשר ולהשיג לכם אחד. זה לא יהיה יקר מידי.

 

בעניין כלבים

המון דיו נשפך בנושא הכלבים בכפר. עם רצועה, בלי רצועה, לאסוף את הקקי או לא וכן הלאה. דווקא בתל אביב, שאמורה להיות הרבה פחות ידידותית לכלבים מאשר כפר ורדים, יש כמה דברים שכדאי לנו ללמוד מהם. למשל, המתחם המגודר הזה שבו אפשר לשחרר כלבים ולתת להם לרוץ ולהשתולל ללא רצועה כאוות נפשם. כמה מאות מטרים רבועים באמצע פארק ציבורי, שבהם יש עדיפות לכלבים.

נכון, אצלנו אפשר לרדת לחורשות ולשבילים בטבע ושם לשחרר. אלא שזה דורש לוגיסטיקה וזמן וגם זה לא לגמרי חוקי. שניים שלושה שטחים מגודרים כאלה בכפר יהוו שירות מעולה לבעלי הכלבים ויתנו משנה תוקף לדרישה שלא להשאיר כלבים משוחררים או לטייל איתם ברחוב ללא רצועה. נראה לי שזה גם לא כל כך יקר, ואולי אצלנו השלט שיותקן בכניסה למתחם לא יושחת, כפי שקרה בתל אביב.

 

בעניין הג'וק

הטור הקודם שלי (ג'ק והג'וק, חפשו בגוגל אם פספסתם) הפתיע אותי בכמות התגובות שקיבלתי, ועוד יותר מזה - בעוצמתן. מגועל נפש מוחלט ועד אנשים שמצאו בסיפור עומקים שלא שיערתי שקיימים בו. במיוחד ראויה לאיזכור הערה של קוראת אחת. היא קבלה בפניי כי במוסר ההשכל, שכלל שלושה סעיפים, היה חסר הסעיף הכי חשוב: אם כבר יש לך ג'וק, אל תיתן לאף אחד להרוג לך אותו.