א-לה כפר גיליון 197 גיליון נשים | אייל כץ

אייל כץ

מה פתאום גיליון נשים?

השאלה לגיטימית, התשובה חמקמקה וגם עמוס עוז מגויס לטובת הדיון. העיקר שהתוצאה מרתקת

אני די מחבב נשים. רק שזה כשלעצמו לא סיבה מספיק טובה להחליט על גיליון נושא שעוסק בנשים. גם לא העובדה שב"אשכול" עובדות רק נשים, ואפילו זה שהרעיון המקורי היה של אחת מהן (תודה, הדס) לא מצדיק את ההחלטה. מה זו ההפרדה המגדרית הזו? הרי לא היה עולה על דעתי להפיק גיליון גברים. נכון? אולי הייתי משתעשע קצת ברעיון, אבל בינינו, גיליון גברים לא נראה כרעיון טוב.

למה, בעצם? למה גיליון נשים נראה כרעיון טבעי ומרתק, וגיליון גברים נראה כקוריוז מתחכם? ובאותה נשימה, למה יש מעגלי נשים והעצמה נשית ושדולת נשים ותנועה פמיניסטית ושיריון פוליטי לנשים והוועדה למעמד האישה ויועצת ראש הממשלה לענייני נשים, ואין לכל אלו מקבילות גבריות?

התשובה המתבקשת היא שלמרות שהלכנו כברת דרך ארוכה, עדיין אין שוויון אמיתי. נשים עדיין צריכות להיאבק על מקומן. גברים עדיין מתקשים לקבל אותן כשוות באמת. הן עדיין מרוויחות פחות בתפקידים מקבילים, עדיין מתקשות להשתלב במשרות בכירות ועדיין סובלות מהטרדות בתדירות בלתי נסבלת. וכאשר צומחת סוף סוף שורה של מנהיגות דעתניות ועצמאיות כמו ציפי לבני, שלי יחימוביץ, לימור לבנת, ציפי חוטובלי, דפני ליף וסתיו שפיר, אורלי לוי ורבות אחרות, גם חבריהן למאבק מתקשים לעתים לעכל אותן, מזכים אותן ביחס מעליב ולא בוחלים בהערות סקסיסטיות. כולנו זוכרים איך שר הביטחון קרא למנהיגת המפלגה הגדולה בישראל "ציפורה", וככל שזכרוני מגיע אודי חמודי אפילו לא התנצל. גם היחס שקיבלה דפני ליף מפעילי המאהל בשכונת ג'סי כהן בחולון קשור לטעמי להיותה אישה.

כל זה נכון, כמובן, אבל אני רוצה להציע עוד סיבה: גברים, ותסלחו לי על ההכללה, באמת רצים לספר לחבר'ה. אם לגברים קורה משהו מעניין, תסמכו עליהם שכולם כבר יידעו, והם לבדם ימצאו את הדרך לתקשורת. קשה לי לחשוב על גבר ישראלי שהיה מגיע לתפקידים בכירים בארגון האומות המאוחדות כמו אסתר גולומה (עמ' 20), עושה קריירה של כ-40 שנה בכל העולם ונותר אנונימי.

נשים, לעומתם, לא יספרו את סיפורן ככה סתם, בהתנדבות. הן צריכות שבאמת יתעניינו, באמת ירצו לשמוע. שישאלו אותן ויקשיבו. או אז, אחרי שישתכנעו שבאמת רוצים לשמוע, יספרו גם יספרו. אז שאלנו, ביררנו, הבענו עניין אמיתי, וקיבלנו מקבץ מרתק ומגוון.

פנינו לשורה של נשים מהאזור בבקשה שיכתבו לנו כל דבר שמתקשר עם אישה ועם הגליל. כאופציה, הצענו להן פשוט לספר את סיפורן האישי. רוב הנשים בחרו באפשרות זו וכך קיבלנו סיפורים מאלפים על התמודדויות קשות, הגשמת חלומות, חזונות נשגבים, ויתורים גדולים, שינויים מפתיעים, התלבטויות אידיאולוגיות, יוזמות קהילתיות ועוד. חלק מהכותבות בחרו להביע עמדה או להאיר פינה נשית מסוימת בגליל, וגם כאן הדברים מאתגרים ומרתקים.

 

ואם עדיין לא מצאנו סיבה אמיתית למה הגיוני לעשות גיליון נשים דווקא, או מהו בעצם ההבדל, אולי נמצא את התשובה בקטע הנפלא הבא מתוך "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז (הוצאת כתר):

 

כשהיה בן 93 החליט סבא שהגיעה העת ואני כבר מבוגר ואפשר כבר לשוחח עמי שיחת גברים... "הגיע זמן שאנחנו קצת נדבר על האישה", ומיד באר: "נו, על האישה באופן כללי". (הייתי אז כבן 36, נשוי זה 15 שנה ואב לשתי בנות מתבגרות). סבא נאנח והשתעל קלות אל תוך כף ידו, יישר את עניבתו, כחכח פעמיים ואמר: "נו מה, האישה תמיד הייתה מעניינת אותי. זאת אומרת תמיד. אתה, שרק בשום אופן אתה אל תבין מזה משהו לא יפה! הרי מה שאני אומר זה דבר אחר לגמרי, נו, אני רק אומר שאת האישה תמיד עניינה אותי. לא, לא שאלת האישה, האישה בתור אדם". והצטחק ותיקן את דבריו: "נו, עניינה אותי בכל המובנים. הרי כל החיים אני כל הזמן מסתכל את הנשים. אפילו כשעוד הייתי בסך הכל רק צ'ודאק קטן. נו, לא, לא, בשום אופן לא הייתי מסתכל על האישה כמו איזה פסקודניאק. לא, רק מסתכל אותה בכל הכבוד. מסתכל ולומד. נו, ואת זה מה שלמדתי, את זה מה שאני רוצה עכשיו להלמיד לך גם כן. שתדע. אז עכשיו אתה שתשמע יפה בבקשה: זה ככה". והסמיק והביט כה וכה, כמו חוזר ומוודא שאכן אנחנו שנינו נמצאים כאן בחדר ביחידות גמורה בהחלט בלי שום אוזן זרה, לבדנו. "האישה", אמר סבא, "נו, בכמה מובנים היא בדיוק כמו אנחנו. ממש בדיוק. לגמרי. אבל בכמה מובנים אחרים, אמר, האישה היא לגמרי אחרת. מאוד מאוד לא דומה". כאן הפסיק ושוב הרהר בזה קצת, אולי העלה בזיכרונו תמונות תמונות, פניו אורו בחיוכו הילדותי, וכך סיכם את תורתו: "אבל מה? באלה מובנים את האישה היא בדיוק כמונו ובאילו מובנים היא מאוד מאוד לא דומה לנו? נו, על זה", סיים וקם ממקומו, "על זה אני עוד עובד".

בן 93 היה, ואולי אכן המשיך לעבוד על השאלה עד אחרית ימיו. גם אני עוד עובד עליה.