א-לה כפר גיליון יוני 181 | הסיפור שאינו נגמר

הסיפור שאינו נגמר


ישראלה שטרן פורשת מניהול הספרייה אחרי 23 שנה. בראיון סיכום היא מספרת על ההתחלה במקלט ללא תקציב והצמיחה המתמדת ועל התפתחותן של פעילויות כמו שעת סיפור וגלריה בספרייה. ויש גם הסבר למה מעולם לא שמעתם ממנה את ה-ששש המיתולוגי

קרן דרוקמן אדיב

הששש הסטריאוטיפי לא היה שגור בפי ישראלה שטרן, שבסוף החודש פורשת מניהול ספריית כפר ורדים אחרי 23 שנה. "הקולות של הילדים בכלל לא מפריעים", היא מסבירה. "אני דווקא אוהבת את זה". ישראלה, ספרנית במקצועה, יזמה את פתיחת הספרייה, הקימה אותה ב-1987 ומנהלת אותה עד היום באוויר רגועה ונעימה (גם בלי ה-ששש...). במשך השנים התפתח המקום למרכז תרבותי שמארח סופרים ואנשי רוח ואף מקיים מופעי תרבות ומוסיקה למרות התנאים הלא ממש מתאימים.


בזכות המתנדבים

ישראלה נשואה לראובן, ילדיה רן ומיכל גדלו ובגרו בכפר ורדים וכיון היא סבתא לשלושה. היא ומשפחתה עברו לגליל מנוה מונוסון ב-1985, לאחר שהייה ארוכה בארצות הברית. "ראינו מודעה בעיתון", היא מספרת, "על יישוב שמוקם על ידי סטף ורטהיימר. ראובן, נהרייני במקור, הכיר את סטף ופעילותו ומאוד האמין בו. החלטנו ללכת עם הרעיון ולגור בגליל".
את הקמת הספרייה יזמה ישראלה שנתיים לאחר שעברה לכפר. "פניתי לאריה ברן ששימש כראש הוועד המנהל והצעתי להקים ספרייה. אריה בירך על היוזמה ובסוף השנה כבר התחילה לפעול ספרייה קטנה שהתבססה על תרומות ספרים, ועם הזמן התפתחה וגדלה והגיעה למקום בו היא נמצאת כיום. בשנים הראשונות עבדתי בהתנדבות, כמעט ללא תקציב. קיבלנו חדר בגן ילדים, אחר כך עברנו למקלט בית הספר, בהמשך התווסף עוד חדר ועוד חדר. בתחילת הדרך בסמוך אלינו היה חדר מלאכה של רחל בלומנטן (מורה בבית הספר) ואז ה-שששש ממש לא עזר".

למה מיקמתם את הספרייה הציבורית בבית ספר?

"הלכנו עם הקונספט של ספריה בתוך בית ספר. כך יש חיבור לילדים ולהם יש נגישות לספרייה ולספרים. הם מתחברים יותר מהר אלינו כי הספרייה הפכה להיות חלק ממקום הבילוי והפנאי, חלק מהחיים שלהם בבית הספר. אבל נכון גם שחסכנו כך הרבה משאבים".

האם בית הספר מצליח ליהנות מהספרייה?

"מאוד. אבל אני מזמינה את כלל הציבור – ילדים, נוער ומבוגרים, למצות עוד את הפוטנציאל של הספרייה, במיוחד עכשיו, כשעל פי חוק השירות אינו כרוך בתשלום".

מצליחים לקבל תקציב?

"כשהתחלנו לא היה תקציב. הרבה מתנדבים יזמו פעולות העשרה. התקציב התקבל בעיקר מאגודת משתכני כפר ורדים, קרן 'צעד איתי' ובשנים האחרונות מהמועצה וממשרד החינוך והתרבות. חנות יד שנייה תורמת לספריה פעולות העשרה לילדים וגם ציוד טכני. מאז חוק הספריות החדש חל שיפור בתודעה לחשיבותה של הספרייה. מרגע שהוגדר שכל אזרח רשאי ליהנות מספריה ללא תשלום, התקציבים השתפרו".

למתנדבים יש תרומה משמעותית בתפקוד הספרייה.

"בהחלט, ללא המתנדבים קשה היה להרים הרבה פעולות. אנחנו עושים הרבה דברים מעבר להחלפת ספרים".

כמו?

"שעת סיפור. בשנים הראשונות היו גננות מתנדבות או הורים שהעבירו את הפעילות. אביבה זוהר, סיפרה הרבה שנים. 'גלריה בספריה' התחילה עוד כשהיינו במקלט עם הקירות האפורים. הייתי מזמינה תערוכות מוכנות מבית אריאלה והיה צריך למסגר ולסדר. הציירת חנה ניר הייתה אחת היוזמות של הגלריה, כשהרעיון הוא לתת במה לתושבי הכפר, אבל לא באופן בלעדי. רפאלה פוקס ואתי צ'כובר אוצרות את התערוכות השונות. יוזמה נוספת שלנו היא 'שיר בדרך' יחד עם חטיבת הביניים 'אמירים'. במסגרת הפרויקט פוזרו בכפר שלטי חוצות ועליהם ציטוטים משירים של משוררים מובילים.
"ויש את 'הקתדרה', שקימת כבר 15 שנה. הקים אותה מודי ברודצקי ובמשך הרבה שנים הוביל אותה יוסף ברטה. בקתדרה צוות רחב של מתנדבים, שחושבים יחד ויוזמים הרצאות ופעילויות העשרה לכל הציבור. פעילותה של הקתדרה מתבצעת בשיתוף הספרייה, שאחראית למשל על רישום וגבייה".

באילו פעולות נוספות אתם נעזרים במתנדבים?

"אנחנו עובדות בתקן של משרה וחצי. יחד איתי עבדת נורית שניר שהצטרפה במקום רינה זמיר שעבדה הרבה שנים, ורן שניר בנה של נורית שעבד כחמש שנים. ההצטרפות של נורית מאוד תרמה בתחום הסדר והארגון וברעיונות טובים. נורית טובה עם ילדים ונעימה עם מבוגרים, היא אוצר לספרייה. אבל עדיין משרה וחצי לא מספיקה לכל הפעילות.
"היום יש בספרייה כ-12 מתנדבים שבלעדיהם הספרייה הייתה מתפקדת בווליום הרבה יותר נמוך. המתנדבים עוזרים במגוון תפקידים. אזכיר רק חלק, אבל אני מודה לכל אחד ואחד. אורלי מנדל מתנדבת 15 שנה, רינה זמיר עבדה כ-15 שנה ומתנדבת היום, שלומית ליכטר שעושה תיקונים אומנותיים לספרים, אמיל ענבר ז"ל שתיקן ספרים, כרמלה בר, אמנון ירון ועוד עוזרים בעיטוף, סידור, וכל מה שדרוש. בנוסף יש צוות אשר אחראי על מחלקת האנגלית שהתחילה אותו חנה שטרק, וממשיכות פליפה אסרף, סוניה יחיאלי וטרי שניידר. הן עושות הכל: קונות, מקטלגות, עוטפות, מפרסמות".

מכל הרגעים היפים, יש אחד שזכור לך במיוחד?

"יש הרבה. לפני כמה שנים הייה למשל תערוכה שארגנה רפאלה פוקס עבור ילד עם צרכים מיוחדים, שמצייר נפלא. רפאלה גייסה תרומות, קנתה אביזרים מקצועיים לתליית התמונות, יצרה קשר עם עמותת יעלות' והם נתנו הרצאה על ילדים עם מוגבלויות. היה מרגש מאוד.
"בשנת 1990 יזמנו ערב אלתרמן, שכולו התבסס על כוחות מקומיים: זמרים מקומיים וחנה ניב, מורה לספרות שהכינה את החומר על אלתרמן. זה היה ערב יפה, פרי עבודה עצמית שלנו והביא 100 איש. ותזכרי שאז היו אולי 100 משפחות ביישוב".


הפנים קדימה

את ישראלה אני מכירה שנים רבות. התכונה הראשונה שאני חושבת עליה היא הנכונות שלה ושל בעלה לעזור ולסייע. "ראובן היה נותן לי טרמפ לבסיס חיל הים בחיפה", אני מזכירה לה, והיא מאשרת: "כן, היית חיילת...". עברו 18 שנה מאז. הרבה פעולות התפתחו וקיבלו אופי שונה. שעת הסיפור, למשל, היא היום סיפור הצגה, שבוע הספר מלווה בתוכנית מגוונת ומכובדת ועוד.
מחליפתה של ישראלה היא נטע אבלס מכמון, ולישראלה יש מה לומר לה: "נטע צריכה לצעוד לתוך המאה ה-21, שבה הספרייה הופכת יותר ויותר למרכז תרבות. עליה להמשיך וליזום דברים למרות התקן הנמוך. יש להיערך גם לספר האלקטרוני, שהולך ונכנס חזק ותהיה לו בוודאי השפעה על אופי הספרייה. והחשוב ביותר זה לחבר את הנוער לספרים, ומדובר באתגר גדול".

באווירת שבוע הספר העברי, על איזה ספר את ממליצה במיוחד?

"על 'פרפרים בגשם' של מירה מגן ועל 'עץ הערמון' של חנה אש".

בתמונה:
ישראלה שטרן בספרייה. היום האתגר הגדול הוא לחבר את הנוער לספרים

 
   

חזרה לכתבות