א-לה כפר גיליון יוני 181 | לידיה גרינפלד

פספוסים

כך הפכנו לטאלנטים בזכות התנגדותנו למקווה. או שלא. בעצם, מה אכפת לנו?

נושא המקווה ממשיך להסעיר את הרוחות, במיוחד בעולם הווירטואלי, באתר כפרניק ובאתר ynet המקומי, עם טוקבקים אלימים, שרובם אנונימיים. הנושא מכה גלים ומגיע גם למשרד הדתות, למשרד הפנים ולמשרד השיכון, שבראשם אנשי ש"ס החרדים, שם מונעים מכפר ורדים תקציבים בתואנה שאנחנו סרבני מקווה.
כידוע מתנהל עתה דיון משפטי שעולה כסף רב למועצה. העותרים פנו לבית המשפט המינהלי נגד ביטול ההחלטה לבנות מקווה בכפר ועכשיו הם מוסיפים לעתירתם גם ביקורת על ועדת הקריטריונים שהגלתה את המקווה למקום האחרון ברשימת המבנים הציבוריים. היות שבית המשפט טרם סיים את עבודתו, השאלה היא אם עיסוק בנושא תורם או מפריע. לדעתי, כל תרומה תתקבל בברכה ותעזור למועצה לגבש את תשובתה לעתירה.
כך אני מגיעה לסיפור של יוסי, כתב ערוץ 1 לעניינים מקומיים, שהתעניין אצל אישי (אין לומר 'בעלי' מפחד זעם הפמיניסטיות) אם אפשר לראיין אותו. משב של התרגשות חלף בבית (לא רדיו, לא עיתון, אלא טלוויזיה. מעניין איך זה לראות חבר מועצה על מסך 42 אינטש, למי שיש כזה). יוסי אמר שהם מתכוונים לראיין גם את ראש המועצה ועוד ראש אחד שמייצג את אנשי המקווה (לא רצה לגלות את השם).
חיכינו לכתב בשעה היעודה והוא הגיע באיחור של שעה, מלווה בצלם שאחז את מצלמת הווידאו שלו כמו חייל הנושא את נשקו. שני בחורים צעירים, נחמדים ולבביים, שאינם בקיאים בסיפור הכפר, אינם יודעים את הרקע למעשה ואינם מכירים את הנפשות הפועלות. מאיר היה מוכן לעדכן אותם אבל הם דחו את הסקירה בטענה ש"זה יהיה אחר כך, זה ייאמר בקריינות".
ישבנו במטבח ושוחחנו על דא ועל הא בשעה שהצלם התקין את מצלמתו בזווית הראויה ואני עמלתי מאחור להזיז כסאות וחפצים שהפריעו, לדעתי, לתמונה. מאיר המתין עד שהצלם אמר שהוא מוכן. הכתב הושיט את המיקרופון ושאל: "מה איכפת לכם שיהיה כאן מקווה?".
זו שאלה שמניחה שיש לך אפשרות אחרת, אפשרות להיות אדיש להקמת מקווה. אפשר בהחלט להיות אדיש לקורה סביבך, כל עוד זה לא נוגע לרווחתך האישית. אפשר להישאר אדיש לדחיית העדלאידע של פורים שלא התקיימה. אפשר להיות אדיש לאפשרות הדמיונית שרון מוסקוביץ ישוב לעמוד בראש המועצה. אדיש לעובדה שהשכנה שוטפת את המדרכה במים חיים, שזורמים להם בירידה ומשקים את האספלט. ואפשר להישאר אדיש לנוכח הממשלה הכושלת שלנו. אפשר גם להישאר אדיש לכליאתו של גלעד שליט בעזה. מה איכפת לי?
למה אני לא אדישה למקווה? כי זה עניין של שוויון חברתי ושל צדק, עניין של דמוקרטיה. מי שאדיש, מוטב שימסור את מפתחות היישוב לחרדים. למי איכפת?!
מאיר החל לענות בשצף קצף אך הצלם הפסיקו באיבו: "אין די אור במטבח, נצא החוצה". צילומי חוץ, הגינה שלי תיראה בטלוויזיה! יצאנו לשמש היוקדת ומאיר, שלא טוב שיישב בשמש, ישב בשמש בלי כובע כי זה טלוויזיה. הצלם ישב על סלע ולא הביע כל התפעלות מן הגינה. לקח לו זמן להתקין את המצלמה. כאשר הודיע שהוא מוכן, הכתב שוב הושיט את המיקרופון וחזר על השאלה הכושלת: מה איכפת לך וכו'. מאיר הרצה בהתלהבות אבל נקטע. הצלם הודיע שאין קליטה של האודיו.
"אחת, שתיים, שלוש, אחת, שתיים, שלוש...", וכך הלאה. לא טוב, אין קליטת אודיו. עוד פעם איזון קול בבקשה. אחת, שתיים, שלוש.
הצלם יצא להביא כבל אחר. בשלב זה נתתי למאיר כובע והוא קם מכסאו ועבר לצל. הצלם חזר, החליף כבל, ישב על סלע אחר, כיוון את המצלמה, ביקש עוד בדיקת קול, קיבל, התחיל להקליט. שוב השאלה: מה איכפת... ומאיר נאלץ לחזור על דבריו בפעם השלישית.
הצלם שוב התערב: השמש חזקה מדיי, יש צל על הפנים, צריך לעבור חזרה למטבח. נכנסנו הביתה והתחלנו את כל הסידורים מחדש. הכתב בשלו: מה איכפת לך... מאיר השמיע כמה משפטים ואני חוששת שבאמת כבר לא היה איכפת לו.
אז נקרא יעקב זיו לדגל וכבר מן הטייק הראשון תקף את הנושא בעוצמה. הכתב היה מרוצה. זהו, שני משפטים של מאיר, שני משפטים של יעקב, הבעיה מוצתה. הצלם החל לקפל את הציוד.
זה המדיום הטלוויזיוני, שטחי בעיקרו. ואם אתה נאלץ לחזור כמה פעמים על אותם דברים בגלל האור, בגלל הקול, בגלל הרוח, זה עלול לאייד את השכנוע מכל טיעון מנומק.
כאשר הסתיים הראיון, כשעוד ישבנו ליד השולחן, שאל הצלם המתולתל: "בגלל שלכם אין מבנים, אז אתם רוצים שגם לדתיים לא יהיה מקווה?". החבר'ה האלה הם אמנים בניסוח שאלות שמעמידות אותך במצב התגוננות. האם זה הדור הצעיר, שלא מבין את הבעיה? הסברתי לו על דרך החיוב, שחשוב שהממשלה תבנה לנו מבני ציבור כדי שנוכל לקיים את חיי התרבות שלנו ואז גם יבנו מקווה כדי שהדתיים יוכלו לקיים את הפולחן שלהם. היום אין לנו אולם להתכנסות של תושבים, לשמיעת קונצרט, לצפייה בהצגה או בלהקת ג'אז, או בכל מופע אחר. אנחנו משוועים למבני ציבור. אני חושבת שהוא קלט את המסר, אבל לא הקליט אותו.

מאז, בכל יום, בשש וחצי, אני יושבת מול הטלוויזיה ומחכה לקטע על המקווה. בינתיים אין כלום אבל אמשיך לצפות.

בתמונה: כחייל האוחז את נשקו. אילוסטרציה: פוטוליה

 
   

חזרה לורדה ומדורים