א-לה כפר גיליון יוני 181 | חוויה אישית / יעל שטרן

חוויה אישית / יעל שטרן

אני ניצחתי

בים הסוער בלעתי מים ולא האמנתי. על האופניים שאלתי למה אני עושה את זה לעצמי. בסיום הריצה זלגו מעיני דמעות של אושר. כך עבר עליי הטריאתלון הראשון שלי

את המסע שלי לטריאתלון התחלתי כאשר בעלי, שרגא, השתתף לראשונה בטריאתלון אילת בנובמבר 2009. ליויתי אותו עם הילדים לאורך כל התחנות (שחייה, אופניים וריצה) והאווירה בכל האירוע הייתה מדהימה. מוזיקה, מעודדים, רעש והמולה, אווירה שעושה לך חשק. בעודי צופה ברצים, הבחנתי שיש משתתפות לא ממש דקיקות, שמצליחות לעמוד באתגר, וחשבתי "אם הן יכולות, אז גם אני".

מכוון שאינני ספורטאית דגולה, העובדה שצריך לרוץ הלחיצה אותי. לא הייתי מסוגלת אז לרוץ אפילו דקה אחת רצוף. חודש וחצי לקח לי לעבד את הרעיון ולעכל אותו, להבין שיש תחרות נשים ובה מקצה עממי: חצי ק"מ שחייה, 8.4 ק"מ אופניים ו"רק" 2.5 ק"מ ריצה. נשמע הגיוני, אפשרי אפילו בשבילי.

בחודש ינואר השנה התחלתי להתאמן, לבדי. פניתי אל סוזי, אמה של תמר, שמארגנת את הטריאלתון לזכרה. ביקשתי שיעלו לאתר שלהם תוכנית אימונים למי שלא מצוי בכושר ולא מתאמן בקבוצה. לשמחתי, לאחר כחודש, הועלתה לאתר תוכנית אותה כתב רן שילון וכונתה "תוכנית אימונים נטולת משכנתא". התאמנתי בין חמש לשש פעמים בשבוע. המחויבות לתחרות גרמה לי לצאת מהבית, לא לוותר. אין כזה דבר "אני עייפה", "יש לי מלא כביסה" ושאר תירוצים. יש מטרה וצריך לעמוד בה! באימונים הצטרפה אליי שרונה שלו מאייר, גם היא מכפר ורדים. לא ממש הצלחנו להתאמן קבוע ביחד. שתינו אימהות לשלושה ילדים וגם עובדות, אבל שתינו עמדנו בתוכנית בכבוד.

זהו. אחרי שישה חודשי אימונים הגיע הרגע. שבת, 29.5.2010, שעה 9:00, הרצליה. זינוק מקצה עממי מספר 34 ו-35. שרונה ואני עומדות על קו הזינוק, מתרגשות כמו שאר הנשים שאיתנו על החוף. הים מאד סוער, כזה שלא מעיזים להכנס אליו לאימון בשחייה. הקטע של השחייה כמעט בוטל, אך בסופו של דבר הוחלט לשלוח אותנו לים למרות הסערה. הספירה לאחור מתחילה: 10, 9, 8.... חיבוק אחרון של שתינו, ויאללה רצים לים המפחיד.

מעולם, בחיים שלי, לא שחיתי בים כזה סוער. התמודדתי עם גלים גבוהים, צללתי לעומק, בלעתי מים מלוחים, ספגתי בעיטות מהמשתתפות האחרות, לא הצלחתי לנשום מרב מאמץ. לא האמנתי שאצליח להגיע אל המצוף שמסמן להסתובב חזרה. הרגשתי שאני שוחה במקום. אלו היו 14 דקות איומות, ואין לי מושג מאיפה אספתי כוחות להמשיך, לא להיכנע. בסופו של דבר זה נגמר. יצאתי מהמים ורצתי כ-200 מטר לכיוון האופניים. נעלתי נעלי ספורט, קסדה, משקפי שמש וקדימה, לדווש 8.4 ק"מ. יש עלייה, מי חשב שיהיה קל, אבל זה היה החלק הכי פשוט בתחרות. רכבתי עם אופני שטח, כך שכל הרוכבות עם אופני הכביש עקפו אותי בדהרה. מצד שני אני עקפתי את המתחרות שרכבו עם כיסא התינוק על האופניים וסלסלת הקניות. כן, יש גם כאלו. בעודי רוכבת חשבתי בליבי איך אעשה עכשיו את הריצה הזו? למה אני עושה את זה לעצמי? בשביל מה הייתי צריכה את כל הבלגן הזה? החלטתי שזו הפעם הראשונה והאחרונה. רק שאין ממש הרבה זמן למחשבות. ירדתי מהאופניים עם סיום המסלול, הורדתי קסדה (יש חוקים) ויצאתי לריצה. כן, שוב עלייה. והכי מעצבן זה לראות את אלו שכבר רצות בירידה. רצתי, רצתי ורצתי. עד שהגעתי לסיבוב חזרה אחרי העלייה וידעתי שנשארו לי רק ירידה ומישור, וזהו – אני מסיימת.

המשפחה המורחבת שלי לוותה אותי לאורך המסלול וזה מאד עזר. האמת שיש מלא ילדים שקוראים כל הזמן "אמא" וכל אחת בטוחה שזה הילד הפרטי שלה. כשראיתי את קו הסיום מרחוק כבר הייתי תשושה. המשכתי לרוץ וסיימתי בגאווה גדולה. דמעות של אושר, שמחה וקצת עייפות זלגו מעיניי. זה רגע שלא יישכח. אני, יעל שטרן, הצלחתי לסיים טריאתלון. נכון, עממי, אבל איזה אתגר, וכמה נכונה ואמיתית היא סיסמת התחרות "כל אחת מנצחת".

שרונה ואני שוב מתחבקות, הפעם חיבוק של אחרי. שתינו מתכוונות להיות שם גם בשנה הבאה, בתקווה שהים יהיה רגוע, והחוויה תהיה קלה יותר. ניפגש בשבת 28.5.11.

 
   
התחרות נערכת בהרצליה לזיכרה של תמר דבוסקין ז"ל, טריאתלטית שהחלה את דרכה בספורט זה בטריאתלון הנשים הראשון ונהרגה בשנת 1996 בגיל 21 בתאונת פגע וברח במהלך אימון אופניים. התחרות מאופיינת באווירה מיוחדת ותומכת, ובשנתיים האחרונות משתתפות בו יותר מ-1,000 נשים.

בתמונה:
יעל שטרן

חזרה לורדה ומדורים