א-לה כפר גיליון 179 | לידיה גרינפלד

מלוא הארץ מקוואות

מקווה הטהרה מייצג את אחת המצוות הפרימיטיביות ביותר ביהדות, ולכן יש להתנגד למקווה מכל סוג שהוא

מה שמפליא בישיבתו השנייה של בית המשפט לעניינים מינהליים, שהתקיימה לפני כחודש, ודנה בעתירה שהגישה קבוצת תושבים נגד המועצה, הוא הפיתול הלוגי שהתרחש בתום הישיבה. מעתירה שעניינה אי-חוקיות ההחלטה לבטל את הקמת בית הכנסת והמקווה, סטתה העתירה מטענתה המקורית וכעת דנים באפשרות לבנות מקווה מתחת לבית הכנסת הקונסרווטיבי. המועצה לא דוחה את ההצעה, אלא אומרת שהנושא ייבדק. המועצה כבר נכנעה. השאלה הנותרת היא איפה ייבנה המקווה.
כך קרה גם במקרה של האנטנה הסלולרית. זה החל בהתנגדות נחרצת לאנטנה כלשהי בתחום הכפר, מנימוקים כבדי משקל, והסתיים בכך שמחפשים עכשיו מיקום מתאים. כלומר, אנטנה קום תקום, השאלה היא רק איפה.
בעניין המקווה קשה להאשים איש או אנשים בכך שנכנעו ללחצים. זה טיבה של פוליטיקה, שהיא מנסה לכבות שריפות ולא לפתור שאלות יסוד שבגללן פורצות השריפות. דרוש אומץ לב והתעקשות פנטסטית כדי להחזיק בעמדה שהיא מנוגדת לדת, מנוגדת למפלגות הדתיות והחרדיות ומנוגדת למציאות בארץ, שבה הדת מתפלשת בפוליטיקה ומכתיבה לה דברם הזויים, כגון ההחלטה להזיז את חדר המיון בבית החולים ברזילי בגלל מספר קברים קדומים.
מקווה הטהרה מייצג את אחת המצוות הפרימיטיביות ביותר ביהדות, שמתייחסת לווסת הנשית כאל טומאה שיש להיטהר אחריה. אצל החרדים, כאשר אישה מקבלת וסת, הריהי תועבה לבעלה ולגברים הסובבים אותה. מכאן צצות בבית שמש ובירושלים הבקשות להפריד בין גברים ונשים באוטובוסים, ולהקצות מדרכות נפרדות לגברים ולנשים. יחס זה לגוף הנשי הוא סטירת לחי לכל בן-חורין.
בכפר ורדים, יישוב שמנסה לשמור על אופיו החילוני, דורשים החרדים מתקן להיטהרות של נשים אחרי הווסת. אין ספק, מחזירים אותנו לעיירות היהודיות של פעם, כאילו הישגי התרבות המערבית בטלים והציונות הייתה אשליה חולפת. עכשיו חוזרים למקורות.
לכאורה, החרדים יכולים לשמור על מצוותיהם כאוות נפשם. אבל למה תושבי כפר ורדים צריכים להיכנע לדרישותיהם ולבנות להם מקווה? זה כנראה היעד הלאומי, למלא את הארץ במקוואות כדי להזכיר לנו שכולנו יהודים ויהודיות ויורשי אלפיים שנות.
אמנם, יש לדאוג למיעוט, וכיוון שהחרדים הם מיעוט בתוכנו, אנו מחוייבים לרווחתם. אבל המצב בכפר הוא פרדוקסלי, שכן דווקא הרוב איננו מקבל את צרכיו. לרוב אין, בין היתר, מתנ"ס, אולם ספורט, מבנה מועצה ומבנה תרבות. אז מה למיעוט כי ילין? למעשה, החרדים דורשים שתתקיים אפליה על בסיס דת: הם יקבלו את המגיע להם, החילונים לא. ואם המקווה ימשוך עוד ועוד חרדים, על הציבור החילוני לקבל זאת בהכנעה, עד לניצחון ההלכה על הדמוקרטיה.
החרדים מנפנפים בתקציבים ממשלתיים. אבל האם הכסף שלהם יכתיב את עדיפות הקמת מבני הציבור בכפר? האם עלינו לקדם למקום ראשון את המקווה, בגלל שהמפלגות הדתיות מלאות בכסף ומוכנות לשפוך אותו כדי להשיג את מטרותיהן? שאלות קשות. שאלות אלה לא באות לידי ביטוי בעתירה נגד המועצה, וברור למה. גם המועצה איננה מעלה את הבעיות האלה בתשובותיה וגם פה ברור למה: היא לא רוצה להתנגש במפלגות החרדיות החזקות שיושבות על ברזי הכסף. זו הפוליטיקה, טמבל!
אין דו-שיח בין החרדים בכפר לבין החילונים. אם יש דיבור, הוא מתנהל בבית המשפט, בין עורכי דין מלומדים. העותרים טוענים שבניית המקווה אושרה במועצה הקודמת. הם לא מודים בזה שהאישור של המועצה הקודמת היה מחטף: משרד הדתות אמר שלא יממן אחזקה של מקווה, אמנון בן עמי הבטיח שיממן, ורון מוסוקוביץ לא טרח לבקש מסמך חתום. רון גם לא התייעץ עם הקהילה (הוא הוזמן לאסיפת תושבים בנושא ולא הגיע). הכול נעשה בבהילות מבישה, זמן קצר לפני הבחירות, תוך טשטוש העובדות.
אחרי שהמועצה הנבחרת ביטלה את החלטתה של המועצה הקודמת, הגישה קבוצת תושבים, לא כולם דתיים, עתירה לבית המשפט, בטענה שההחלטה הייתה לא חוקית. בישיבה השנייה של בית המשפט, הם כבר לא טוענים נגד אי חוקיות ההחלטה, אלא נגד הוועדה להכנת קריטריונים להקמת מבני ציבור, שמונתה בעקבות הישיבה הראשונה.
בנוסף להכפשת חברי הוועדה, כופפו את העתירה והעלו הצעה חדשה לגמרי: לבנות את המקווה מתחת לבית הכנסת הקונסרווטיבי. מסכנים הקונסרווטיבים, גם גורשו מבית הכנסת הגדול ועכשיו צריכים לבלוע צפרדע בדמות מקווה טהרה מתחת לבית הכנסת שלהם, מבנה יביל, 150 מ"ר בלבד. ואם הדבר לא יסתייע, ישנה עוד דרך: עשיר אחד, בעל המרכז המסחרי, מנסה להקים מקווה פרטי בתחום המרכז בלי שביקש (בינתיים) אישור מהוועדה המקומית. אבל ההצעה לבנות מקווה פרטי היא דווקא צעד גדול בכיוון הנכון. המדינה לא צריכה לממן, האחזקה על חשבון הטייקון (ואני תקווה שאין ממש בשמועות שאומרות שהמימון יבוא בכל מקרה מהמדינה, דרך אחת המועצות השכנות במין ישראבלוף שכזה).
אבל האם מקווה פרטי ראוי שיקבל את ברכתם של התושבים? אני אומרת, הלאה המקווה, לא ציבורי ולא פרטי. אפילו אם הקונסרווטיבים יסכימו למקווה במרתף, ואפילו אם רמו בן שושן יבנה מקווה פרטי בחצרו, כאשר הבקשות לאישור יגיעו לוועדה המקומית, על כפר ורדים להתנגד. הכפר שלנו חילוני וכך אנחנו אוהבים אותו. מי שזקוקה למקווה, שתסור, במטותא ממנה, ותיטהר באחד המקוואות במרחק נסיעה של 5 דקות מהבית, במעונה, בחוסן או במעלות. צריך להגיד לא למקווה בכפר ורדים. וצריך להפריד את הדת מהמדינה.


בתמונה:
המקווה במרכז המסחרי. גם לכזה צריך לומר לא

 
   

חזרה לורדה ומדורים