א-לה כפר גליון מספר 178 נושא: הבית הגלילי. מרץ 2010 | רינה אופנבך

פעם דיר, היום אירוח אקסקלוסיבי

חזרה לכתבות

שולי שדות חזרה אחרי שנים אל בית ילדותה הישן, והפכה משק בן 130 שנה למתחם אירוח יוקרתי

את רזי האירוח האיכותי ספגה שולי שדות כבר בילדותה, בביקוריה בבית המלון הניצב על מורדות הר כנען בואך ראש פינה. את המלון הקימה הסבתא רבא שלה, שולמית, על שמה נקראת כמובן שולי.
שולי, דור רביעי למייסדי המושבה, גדלה בחיפה, אך את החופשים הארוכים בילתה בביתם של סבתא וסבא בראש פינה, אשר את ביתם שיקמה לאחרונה ויצרה בו את מתחם האירוח המיוחד "חצר שולמית".
סבא משה וסבתא אסתר קנו את הבית ממשפחת בוקששתר. כן, לא טעיתם, ממשפחתו של צחי, השף הידוע. משפחת בוקששתר הגיעה בשנת 1882 מרומניה יחד עם עוד 22 משפחות וייסדה את המושבה הראשונה בארץ ישראל, היא ראש פינה. את בתיהם הראשונים בנו המייסדים על ראש הגבעה, בסמוך לכפר הערבי ג'עונה, בתים רעועים קטנים וצפופים. ל"רומנים" הצטרפו גם כמה "רוסים", שהגיעו כבודדים ולא כקולקטיב. סבא רבא של שולי, אהרון לפידות פיינשטין, היה ביניהם, אך זוהי כבר סאגה בפני עצמה.

בביקורו הראשון בראש פינה ב-1887 גילה הברון כי האיכרים חיים להם בבתים עלובים ללא גינה ובקושי עם חצר קטנה. אין זה יאה לאיכרים, הבין הברון, שמקור מחייתם מן האדמה, ולכן הוא מבקש מן הפקידות שלו לבנות לאיכרים בתים מרווחים, מהודרים, עם חצר, גן וחלקת אדמה בצידם. כך נבנים להם בתי רחוב "הכרמים", ביניהם גם הבית של שולי. כ-22 בתי מגורים חדשים נחנכים בשנת 1897 בתכנון ואדריכלות כפרית חדשה, שלא נראתה בזמנו בארץ ישראל. איכרי המושבה הוותיקים עוברים אל בתיהם החדשים, ואילו את בתיהם הראשונים מן הרחוב העליון מקבלים "עולים חדשים" מסוריה ולבנון, ביניהם משפחת זרחיה לוי ואחרים, אשר הוזמנו על ידי פקידות הברון ללמד את בני המושבה את עבודת ייצור המשי. זן חדש של ראש פינאים נולד עקב כך, שידוכים חדשים נוצרו, בין רוסים, רומנים, סורים ולבנונים, כמו גם משפחתה של שולי.
בתי רחוב הכרמים תוכננו כך שיהוו מתחם סגור ומבוצר, על מנת להגן על המתיישבים מפני השבטים הבדואים החיים משוד וגזל. המדרון יושר למגרשים מדורגים עליהם נבנו הבתים. הכניסה אל הבית והחצר הוקמה בחזית הרחוב הפונה דרומה, ללא מעבר בין הבתים. מצפון נסגר מתחם הבתים והחצרות גם הוא בחומה עבה. האיכרים עברו להתגורר בביתם החדש בן ארבעת החדרים, המרוצף במרצפות אדומות ועליו גג רעפים אשר הובאו במיוחד ממרסי בצרפת. מים זרמו אל הבתים בצינורות שהגיעו מהמעיינות שבוואדי אל בריכת אגירה שבחצר. מטבח ושירותים לא היו בתוך הבית, גם הם היו בחצר. סביב החצר הסגורה, החאקורה, נבנו מבני עזר לכלי העבודה, לבהמות, לאפייה ועוד. מצפון למתחם השתרעו חלקות כרמי הענבים אותם עיבדו יחד איכרי המושבה. אל החלקות היו יוצאים מפשפש קטן וצר בקיר הצפוני, המרוחק, של החצר. צר עד כדי כך היה הפשפש, שלא תעבור בו פרה או חמור, להקשות על הגנבים כמובן.

משה פיינשטייו (סבה של שולי) היה איכר ועובד אדמה בעל עדר צאן. בחצר הנחלה נבנה מאגר מים ושוקת ששימשה להשקיית הצאן בשובו מן המרעה. מבנה העזר הפך לחדר המחלבה בו גיבנה סבתא אסתר את הגבינות הנפלאות שנמכרו למתיישבים ובהן התכבדו גם אורחי "מלון שולמית" לארוחת הבוקר.
המבנה הצפוני שימש כאורווה וכאסם, ובעונת קטיף הטבק היו תולים בו את העלים, שורות שורות, לייבוש.
אלו היו ימי ילדותה המאושרים של שולי, עם ארוחות ליל השבת של יונים צלויות אשר הורדו בבוקר יום שישי מן השובך שעמד במרכז החצר, מעל מאגר המים בנוי האבן. באותו מאגר טבלו והשתכשכו הילדים בימים החמים.
בלכתם של אסתר ומשה לעולמם עמד הבית שנים בשיממונו, עד שחזרה שולי למחוזות ילדותה והפיחה בו חיים חדשים. חדרי המשק שבחצר, עם דיר הכבשים והמחלבה, משמשים היום חדרי אירוח ייחודיים. החדרים מעוצבים בפשטות עצורה, בהם חפצים מאוסף העתיקות הפרטי של שולי אשר נאסף באהבה בשוטטות בשווקים בארץ ובחו"ל.

מאגר המים במרכז החצר המרוצפת אבן הוסב לבריכה ממש, והשוקת המקורית ניצבת לידו על קיר האבן. הבית עצמו משמש כמרכז האירוח. הקירות הפנימיים הוסרו והוא עתה רחב ידיים, בעוד קירות אבן המעטפת גלויים ומשדרים חוסן ויציבות. בחלל הרחב כמה מפלסים ובהם פינות ישיבה עם פריטים ייחודיים שהביאו שולי ושריאל מן השנים בהם גרו במצרים, פינת קריאה בה אפשר לבלות שעות ארוכות בעלעול, פינות שח וכלי נגינה אקזוטיים.
את המטבח הקטן שנוסף אל הבית על ידי הסבא אחרי שנים בהן נהגו לבשל בחצר, השאירה שולי בדיוק כפי שהיה, כדי שלא תשכח את ריחותיו ואת מטעמי המטבח הלבנוני של סבתא אסתר זרחיה (פיינשטין), מטעמים ששולי למדה להכינם ומגישה אותם היום לאורחיה לארוחות הבוקר.

**

הכותבת היא חוקרת ומדריכת סיורים בראש פינה העתיקה

בתמונה:
המתחם היום והבית לפני השיפוץ. מאגר המים הישן הפך לבריכה של ממש

 
   

חזרה לכתבות