א-לה כפר גליון מספר 178 נושא: הבית הגלילי. מרץ 2010 | כליל

עבודת ידיים

חזרה לכתבות

תמרין מקרוב מכליל מספרת על הבית שנבנה ללא חפירות וכמעט ללא כלים הנדסיים, ועל שילוב של קריירה ואימהות ביישוב שמנסה לחיות בהרמוניה עם הטבע

שירלי רון בר

לכליל הגעתי בשעות בין הערבים של אחר צהריים אביבי. זו עונה נפלאה להתרשם מהישוב במלוא הדרו. הצמחייה ירוקה מגשמי החורף, והצבעוניות החורפית שמורה בקו הנוף הכל כך גלילי הזה. רגע לפני שכל הירוק הזה הופך לצהוב של עוד קיץ ישראלי קופח, קשה וחסר רחמים. עכשיו, כשמזג האוויר התחמם מעט, גם הפריחה כבר בעיצומה, וכתמים צבעוניים של שלל פרחים מנצנצים בחורש הירוק כמו יהלומים. נסעתי בכביש הראשי של היישוב בדרכי לביתה של תמרין מקרוב, כדי לדבר על ילדות ואימהות בבית גלילי טובל בטבע לא נגוע.
את תמרין אני מכירה מילדות. היא למדה בבית הספר בקיבוץ כברי, והייתה בת כיתתה של אחותי. לאחרונה נפגשנו שוב בחוג צ'י קונג, אז שוחחנו על החזרה לצפון ולבית לאחר שנים ארוכות של חיים במקומות אחרים. היא חזרה לכליל, לבית בו גדלה, לפני כשנה וחצי, נשואה פלוס ליזה בת השלוש.
הכביש הראשי של הישוב סלול באספלט, וזוהי הדרך הסלולה היחידה בישוב. כל שאר הדרכים הן דרכי עפר ושבילים, דבר התואם את האידיאולוגיה על פיה הוקם הישוב. כליל הוקמה בתחילת שנות השמונים על ידי קבוצת מתיישבים אשר רצו לחיות בהרמוניה ובהתמזגות מלאה עם הטבע. מבלי לחבל בטבע, בלי לגעת ולשנות אותו, ותוך כדי ניסיון אמיתי לשמר עד כמה שרק ניתן את הנוף בו בחרו לחיות. הקבוצה התגוררה בירושלים לפני שעלו לקרקע הגלילית. הם קנו אדמות, כמה גבעות בין הכפר הדרוזי ינוח לבין המושב עמקה, שהיו אדמות חקלאיות, ועלו לקרקע ללא תשתיות של חשמל, כבישים, טלפון ומים, גם זה מתוך אידיאולוגיה. כל החשמל בבתים הוא ממערכות סולאריות, מה שמאפשר רק חשמל מינימלי לאור. אין אפשרות להשתמש במכשירי חשמל שיש להם גוף חימום כגון מזגן, דוד, תנור חימום או קומקום חשמלי. לכן, לשם חימום הבית, בישול ולחימום של מי שתייה ורחצה משתמשים באש או בגז. כיום ישנם טלפונים בבתים, ועידן הסלולרי מיטיב עם התושבים שאין להם קווי טלפון.

הבית של תמרין בנוי אבן ועץ ברובו. הדלתות והחלונות פורקו מבתים ישנים, נאספו על ידי אנשי כליל, ושולבו בבנייה בצורה ספונטנית, כמו תלאי על תלאי אשר יחד יוצרים מבנה ייחודי ומרהיב ביופיו. הכל מאוד פשוט ולא מתחכם. יש יצירתיות מפתיעה בצורת הבנייה ובחשיבה של הבית. שימוש בחומרים קיימים וניסיון לבנות כמה שיותר בהתמזגות עם הטבע מבלי להרוס אותו. אין חפירה כבדה באדמה לצורך הנחת יסודות, למשל. במקום זה, באופן יצירתי ושונה, חומרי בניה שנמצאו בסביבה או במקומות אחרים ממוחזרים והופכים למבנה עצמו. הבית בו גדלה תמרין התחיל מצריף עץ ועם התרחבותה של המשפחה והתפתחות החיים נוספו בו חלקים אשר נבנו מאבן מקומית ועץ. משולבים בו חלקים של צריפים ישנים מהקיבוץ הסמוך כברי, כגון קורות העץ המרכיבות חלק מהקירות, חלונות ודלתות. אני זוכרת בתור ילדה איך הגיעו אנשי כליל לכברי ולקחו צריפים ישנים שפורקו והעבירו אותם בשלמותם לצורך בניית בתיהם בכליל. הכול נלקח: קירות העץ, חלונות, דלתות וגגות. כזה הוא הבית בו גדלה תמרין. מאוחר יותר הוסיפה המשפחה חלק נוסף לבית, הבנוי אבנים שנאספו באזור והגג עשוי עץ. הכול נבנה במו ידיהם ועם עזרה מחברים ביישוב.
סוג כזה של בנייה מאפיין את הבתים בכליל. יש הכל מכל: אוהלים, קרוונים, טיפים, דומים, בתי אבן ובתי עץ ובדרך כלל הבנייה היא אקלקטית. משתמשים בקיים וממנו יוצרים אלמנטים מרהיבים ביופיים, הכול משתלב ומתחשב בטבע, והבתים נותנים תחושה נעימה ומרגיעה.
המיטה בבית בו חיה תמרין כיום היא מעין במה העשויה מאבנים טבעיות שנמצאו במקום יצוקות עם בטון. ישנו ניסיון לשמר באופן המקסימלי את הטבע והאדמה עליו ממוקם הבית, להשאיר עד כמה שניתן את הצמחייה, למשל, מבלי לכרות עצים ומבלי לשנות את תוואי השטח הטבעי. אין חפירות וחציבות מאסיביות, ואין שימוש בכלי עבודה כבדים כגון שופלים ודחפורים. הכול נעשה בידיים, במינימום טכנולוגיה ובמקסימום אלתורים. לתחושתי זה מצליח להם מאוד, כאילו תואם את מידותיו של הגוף האנושי בהתייחסות לגודלם של החללים ולמעברים בין חוץ ופנים. והתוצאה מיוחדת, יצירתית ומעוררת קנאה. לבית יש קסם גלילי אמיתי, הוא נעים ואסתטי, חד פעמי, לא תואם שום בנייה קונבנציונלית, ומשתלב בסביבתו בהרמוניה.

תמרין נולדה באנגליה. כשהייתה בת שנתיים הגיעה משפחתה לכליל, ביחד עם הגרעין המייסד של הישוב. יחד עם שתי אחיותיה שנולדו כאן, היא חייתה מילדות ועד סיום בית הספר בכליל. שאלתי אותה איזה ילדות זכורה לה, איך היה לגדול בכליל והאם השפיעה עליה לטובה או לרעה. תמרין מספרת על ילדות מאושרת בחיק הטבע. לא היו לה הרבה חברים כי ביישוב עדיין לא היו הרבה ילדים, אבל השניים שלושה חברים שהיו לה הספיקו בהחלט וענו על כל צרכיה החברתיים. ילדי כליל לומדים בבית הספר בקיבוץ כברי. היא זוכרת שלא היה פשוט להשתלב בבית הספר. ילדי כליל הגיעו מסביבה אחרת, המטפחת סגנון חיים שונה מזה הנהוג בכל מקום, והשוני הזה הורגש והודגש במסגרת בית הספר. היום שלה, כך היא מספרת, התחיל עם סיום בית הספר והחזרה לכליל. אז הייתה חופשייה לטייל ברגל בין בתי החברים ביישוב, ללא דאגה מצד הוריה. לשם המחשה, בית של חברה אותה הלכה לבקר יכול להיות ממוקם קילומטרים רבים מביתה שלה, מה שאומר שהילדים הולכים ברגל באחו הטבעי, בין גבעות הישוב, באופן עצמאי לחלוטין.

- איך הרגשת בילדותך לחיות ולגדול במקום קטן ומבודד יחסית?
"אני זוכרת את הרגשת החופש, את החיים הקרובים לטבע ואת העולם העשיר שהטבע סיפק לי כילדה. שניים שלושה חברים הספיקו לי אז. בכליל הרגשתי בנוח, בבית, במקום בו הכי טוב לגדול. השינוי הגיע בגיל ההתבגרות. התנתקתי מבחינה חברתית, הקשרים עם החברים בכליל לא הספיקו לי, והחברות הטובות שלי היו מבן עמי, לימן וכפר ורדים. אני זוכרת שבשבילי לנסוע לבקר בבית של חברה מחוץ לכליל היה ריגוש גדול. מבחינה חברתית בגיל ההתבגרות היה לי קשה בכליל, והבידוד החברתי בהחלט הפריע. למזלי מצאתי חברים חדשים בבית הספר".
עם סיום התיכון יצאה תמרין לשירות לאומי בקיבוץ עירוני בירושלים, שם עבדה במסגרות חינוכיות. לאחר מכן המשיכה את חייה בירושלים. היא למדה תואר ראשון באומנות בבצלאל, בגיל 24 הכירה את בעלה פיודור מקרוב, שעלה ממוסקבה בגיל 14. פיודור למד בבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כיום הוא שחקן ליצן ואיש תיאטרון במקצועו. הוא מופיע עם "מופע השלג של סלאווה", הצגת תיאטרון קרקס בינלאומית ( שווה לגגל עליהם), ועם ההצגה "אודיסאוס כאוטיקוס" של תיאטרון איש. את פיודור לא הזדמן לי לפגוש בשל הימצאותו בימים אלה בהופעות באמריקה. בגיל 27 ילדה תמרין את ליזה בתה (כיום בת 3). בשנים אלה חיו בני הזוג בתל אביב, אבל בגלל מקצועו של פיודור הם הרבו בנדודים אינטנסיביים בכל העולם עם ליזה. לכליל החליטו לחזור כאשר תמרין חיפשה גן לליזה. מהר מאוד היא הבינה שהגנים בתל אביב לא מציעים את החינוך אותו היא מחפשת עבור ביתה. הם חזרו להתגורר בכליל, קרוב לסבים, בסביבה טבעית ותומכת, הן בילדה אך לא פחות חשוב באמא.

- את שמחה על המעבר לכליל והחזרה לצפון?
"אני שמחה שחזרתי לכליל כי החיים כאן תומכים בי כאדם נכון ליום ולנקודה בה אני נמצאת בחיי. אני שוכרת סטודיו בעמקה, דבר שלא הייתי יכולה להרשות לעצמי במרכז, והקרבה למשפחה חשובה. אחיותיי גם חזרו לאחרונה לכליל והמשפחה מאוד תומכת, בעיקר לנוכח העובדה שפיודור מרבה לנסוע".
תמרין היא אמנית. עוסקת בצילום וכרגע משלימה את לימודי התואר השני באוניברסיטת חיפה. לפרנסתה היא בונה אתרים באינטרנט, ולאחרונה החלה לייצר מנשאים לתינוקות. למנשאים הגיעה מתוך השימוש בהם ומתוך הצורך להמציא מנשא שהוא גם נוח וגם יפה ומחמיא לאישה. את המיזם הזה היא עושה בשיתוף עם חברה, ויחד הן מעצבות מנשאים מסוג "רינג סלינג".

- איך הגעת לעיצוב מנשאים?
"בחוויית האימהות שלי היה לי מאוד חשוב לשמר את הזהות שלי כאדם וכאישה מבלי ללכת לאיבוד בתוך עולם התינוקות. התינוק החדש שמצטרף לחיי האמא צריך על פי תפיסתי להשתלב בטבעיות בחיים, ולא להפוך אותם למלאי הקרבה עצמית. המנשא מאפשר לאמא להחזיק את התינוק קרוב אליה ותוך כדי כך להמשיך לעשות הכול למעשה. היה לי חשוב לשנות את המראה האסתטי. זה צריך להיות אביזר שימושי אבל גם מחמיא, שגורם להרגשה טובה. לכן התחלתי לעצב את המנשאים כאשר למעשה אני לא ממציאה שום דבר חדש אלא לוקחת את הקיים ומשפרת אותו".
הרושם הראשוני מהחיים בכליל הוא של קצב חיים בנוסח השאנטי. אבל תמרין היא אישה עסוקה ומכוונת מטרה. היא מנהלת מותג, וכאשת עסקים היא רצינית, מקצועית ומודעת. היא משווקת את מנשאי "אפריקוקו" בחנויות המובילות כמו בייבי טבע, ילדותי, ואצלנו בצפון בפשוט ויפה במרכז המסחרי בכפר ורדים. למרות החיים בכליל, שהוא ללא ספק יישוב שונה וקצת מנותק במתכוון מהוויית החיים המודרנית, מצליחה תמרין בבהירות וביעילות לנתב בין העולמות.

- כיצד את מתמרנת בין עבודה, משפחה ובית? האם החיים בכליל משפיעים על כך?
"החיים בכליל תומכים בי כאדם, ובאופן בו אני שואפת לגדל את בתי. מחייה זולה יחסית למרכז, סביבה טבעית אידיאלית לילדים וכמובן הקרבה למשפחה והעזרה והתמיכה שאני מקבלת מהם. זה לא המקום האידיאלי בשבילי באופן כללי. הבידוד התרבותי קשה לי, ואם הייתי יכולה לחשוב רק על עצמי יתכן שהייתי בוחרת אחרת. אבל כרגע, בקונסטלציה הנוכחית של החיים שלי, זה מתאים".
תזונה היא אחד הדברים הכי מושפעים מהאידיאולוגיה השואפת לחיות בהרמוניה מקסימלית עם הטבע. תמרין היא צמחונית. המשפחה שלה שומרת כשרות, והיא עצמה גדלה על תזונה צמחונית בלבד. גינת הירק של אמא שלה מכילה מכל טוב הארץ וידועה כאחת הגינות המפוארות בכליל.

- את מבשלת?
"כשפיודור נמצא בבית אנחנו מבשלים. כאשר הוא בנסיעות עבודה אני כמעט לא מבשלת ואוכלת את האוכל שאמא מכינה. כמעט הכול מוכן מירקות ופירות שהיא מגדלת בגינה שלה. כל יום היא מכינה תבשיל ירקות עשיר וזה הארוחה העיקרית והגדולה של היום. ומעבר לכך מוסיפים מוצרי חלב וקטניות במידת הצורך, אבל הרוב בא מהגינה".

השיחה על האוכל חתמה את המפגש בינינו, בדיוק בשעת ארוחת הערב. חזרתי הביתה מלאת השראה, ועם רצון לבשל לבני ביתי אוכל צבעוני, בריא ומזין, כזה שיזכיר ולו במעט את המקום בו ביקרתי, את גינת הירק, ואת ריחו הטרי של החורש המקיף את הבית. החיים בכליל שונים, אך אולי בעיקר במישור הפיזי של התנהלות החיים. הבנייה השונה, החיים ללא חשמל, ובתוך הטבע הלא נגוע מצריכים אופן אחר של התארגנות. ויחד עם זאת אני רואה את תמרין מתמודדת בדיוק עם אותם דברים שאני מתמודדת איתם. החשיבות של האימהות לעומת חשיבותי שלי עצמי כאדם וכאישה בפני עצמה. הניסיונות לנתב בהצלחה בין גידול ילדים ומשפחה, בית וקריירה, וההתמודדות עם חיים בפריפריה וכל הקשיים העולים מכך. ובעודי נוסעת בחשיכה המוחלטת הנופלת על הישוב הגלילי עם רדת הלילה, אני נזכרת שבסופו של יום אנחנו נמצאים בארצנו הקטנטונת, הצפופה והאינטנסיבית. אולם לפחות כאן, בחלקת האלוהים הקטנה הזאת שנקראת הגליל, יש ירוק בעיניים ואפשר לקחת נשימה עמוקה של אויר צלול ולתת לנשמה להתרווח ברוגע.

בתמונות:
תמרין עם אחייניתה במנשא בגינת הירק של המשפחה
(צילום משפחתי)
הבית. משתמשים בקיים ויוצרים אלמנטים מרהיבים
המיטה. אבנים טבעיות שנמצאו במקום יצוקות עם בטון

 
   

חזרה לכתבות