א-לה כפר גליון מרץ 177 | אייל כץ

אייל כץ

פרידה

אתה לא רוצה אותי יותר.
מאיפה את מביאה לי את זה עכשיו?
אני פשוט מרגישה.
באמת, נימוק משכנע. איך אני אמור להתמודד איתו?
רגע, זה לא נכון?
מה את בדיוק מרגישה?
שלפעמים אתה ממש מעוניין להיפטר ממני.
איך את אומרת את זה? רק לפני חמש דקות ליטפתי אותך...
בלי רגש. סתם מתוך הרגל.
טוב, 18 שנה ביחד, יש הרגלים. אבל בכל זאת, ליטפתי.
נו.
ואתמול לא לקחתי אותך למסעדה?
היית מוותר אם רק היית יכול.
תגידי, לא נתתי לך כל השנים האלה כל מה שאת צריכה?
אפילו יותר.
ועכשיו?
עוד נותן.
נו?
מה, נו?
מאיפה הגעת למסקנה שאני לא אוהב אותך יותר?
לא אמרתי לא אוהב. אמרתי לא רוצה, ועובדה שאתה לא מכחיש.
מה אני צריך להכחיש?
אתה פשוט מפחד לעשות את הצעד. פוחד שלא תעמוד בזה לבד, פוחד להתמודד.
עכשיו הגזמת. אני, פוחד?
ואתה גם לא מכחיש.
די, נמאסת.
אתה רואה?
את יודעת מה?
ידעתי שבסוף זה יבוא.
אולי באמת אני צריך לנסות קצת בלעדייך. שננסה פסק זמן?

(שיחה אישית עם הכרס, השבוע)


ההרמוניה

כשנפגשנו לראשונה הייתי בן 30. בהתחלה זה לא נראה רציני. סטוץ פה, פלירט שם. נתתי לה שמות חיבה, קראתי לה "חגורה", וחגורה, אתם יודעים, אפשר להסיר ברגע. המשכתי לזלול כאילו אין מחר, והרגשתי רזה כתמיד, רק עם כמה קפלים. סליחה, חגורות.
עד שאיש אחד שלא ראה אותי הרבה זמן פגש אותי יום אחד בסופר. אייל, קרא לעברי בשמחה, כמה שאתה השמנת! ככה הוא אמר, בלי כחל וסרק, ורק בערב נפל האסימון: אשכרה יש לי כרס. קטנה, לא משהו שבאמת מפריע, אבל כרס, והיא כאן כדי להישאר. מאז זה הלך והתפתח, ומערכת היחסים היא באמת מורכבת ואמביוולנטית. אמירות שחוקות בנוסח "הרווחתי ביושר כל גרם", בכל זאת מלמדות על חיבה מסוימת, ומצד שני, יש רגעים שהזוגיות באמת לא משהו, ואתה מת להיפרד. מצד שני, זה לא ככה כמעט אצל כל זוג?
לשיא ההרמוניה הגענו לפני 11 שנה. בשלב הזה אתם בטח כבר מבינים שהטור הזה הולך להיות מוקדש לכרס. זה נכון, רק שזה כלום לעומת מה שעשינו אז: הצלחתי לשכנע אנשים רציניים ומוכשרים להקדיש מוסף שלם לכרס הישראלית. קראנו למוסף "יש לנו כרס נהדרת" (קצת אחרי ביבי, הרבה לפני קיציס), הרצנו באיזה מקום בפנים גם את הכותרת "כרס ישראל השלמה", וכמתבקש מנושא שכזה עסקנו הרבה בקוריוזים: בחרנו את "העשירייה התופחת" – עשר הכרסים של המדינה, לקחנו ממסעדות יוקרה את המתכונים הכי משמינים, נתנו לאיריס בראון לקרוא לה "מצבה" ("כי מה שמתחת בר מינן"), הקדשנו כתבה לכרס הצבאית (אופיינית לקצינים בתפקידי רוחב) ועשינו השוואה של הכרס הישראלית מול הכרס האמריקאית, ומה אתם יודעים: לישראלים יש כרס, האמריקאים סתם שמנים.
ומעבר לכל הדאחקות, ובאמת היה כיף גדול להיות שותף לעריכת המוסף, הגענו גם למסקנה מרחיקת לכת: הכרס היא הדבר הכי ישראלי שיש היום. כי מה עוד נשאר לנו? פלאפל? הצחקתם את הסושייה השכונתית. תפוזים? רובם מיובאים מספרד. סנדלים תנכיות? כובע טמבל? אז עוד מצאנו אותם בחנויות המזכרות לתיירים, היום, כשאין תיירים, הם בכלל הפכו פריט לאספנים. אז נשארנו עם הכרס, והיא מופיעה בכל מקום שיש בו ישראלים: במסדרונות הכנסת, בצה"ל, במגרשי הכדורגל (ביציעים, ברור, ואפילו על כר הדשא), ברחוב, בתיאטרון, בפארקים, במסדרונות בית המשפט כשהיא עטויה בגלימה שחורה, ובחוף הים כשהיא מתנוססת לתפארה, מתוחה ועגלגלה. נכון, היא גברית, הכרס, אבל גם החברה הישראלית היא מצ'ואיסטית להפליא, מה שמקנה לכרס את התואר "הדבר הכי ישראלי שיש".
ככה היגגנו לפני 11 שנה, וגם אם חלו כמה תמורות באתוס הישראלי, ונושא הבריאות תופס מקום של כבוד בתודעה האישית, עדיין שמור לכרס מקום של כבוד בהוויה הגברית הישראלית. מבחינתי, בכל אופן, היה זה שיאה של מערכת היחסים. התאמנו זה לזו, כל אחד מאיתנו עשה כמה ויתורים, והיינו צמד לתפארת. אהבתי אותה, והרגשתי שאפשר להמשיך ככה לנצח.

המשבר

אבל אז היא תפסה תחת. התחילה להפריע לי בחיי החברה, במיוחד בספורט, והתערבה לי בכל תחום בחיי, כמעט בכל שנייה. פעם אחת, לפני חמש או שש שנים, כבר כמעט נפרדנו לתמיד, אבל אחרי תקופה קצרה חזרנו. היה לנו קשה, כל אחד לבד, וחשבנו שנוכל בכל זאת להסתדר. כמו בשנים היפות. בהתחלה באמת היה נחמד. אבל אחרי תקופה קצרה החלה התדרדרות מחודשת, ולאחרונה זה נהיה גרוע מיום ליום, ומפאת כבודה לא אפרט יותר מידי.
בכל אופן החלטתי שזהו. נפרדים ולתמיד, רק נמצא את הטיימינג הנכון לעשות את הצעד. אז אם תראו אותי בלעדיה, חסכו לעצמכם את השאלות. אנחנו בתהליך פרידה, כואב אבל הכרחי.
מה שכן, אני מבטיח שנישאר ידידים.