א-לה כפר גליון 176 | טור אייל

טור אישי- אייל כץ

חרם פסול

הפגיעה בפרנסתו של עמיחי מרינובסקי היא מעשה מכוער הנוגד את האידיאולוגיה בשמה הוא נעשה

זה נראה כמו צעד לגיטימי מתוחכם: בואו נחרים מסעדה וקונדיטוריות שמעסיקות את מי שנתפס כמחזיר בתשובה מפחיד, נמנע ממנו פרנסה, וכך ננצח דרך הכיס את מי שמנסה "להפוך את הכפר ליישוב חרדי". למעשה זהו צעד אלים, לא דמוקרטי, שמעיד יותר מכל על חולשה וחוסר ביטחון בתרבות שלך.

למרבה הצער, לפחות במקרה אחד החרם עבד: קונדיטוריית דולסה החליפה את משגיח הכשרות, וזכתה להכשר משולח המיילים האנונימי שקרא לחרם.

למי שלא יודע על מה מדובר: מייל אנונימי שמופץ בתפוצה רחבה בקרב ראשי הכפר, מבקש מהנמענים להחרים שלושה בתי עסק, שמשגיח הכשרות שלהם הוא עמיחי מרינובסקי, המפעיל בכפר את בית חב"ד. העסקים הם מסעדת שיינפלד, קונדיטורית דולסה וקונדיטוריית נועלוש. במייל מודה הכותב כי למעשה משגיח הכשרות נשלח על ידי הרבנות במעלות, אבל אם העסקים הנ"ל יבקשו באופן מיוחד וגם ישלמו קצת יותר, המשגיח יוחלף. האנונימי (המתקרא "פרדי") כותב: "קנו בכפר ורדים, אבל תשקלו היטב אם לקנות בעסקים התומכים בכסף במרינובסקי. אל תפרנסו את מרינובסקי, כי בנפשנו היא".

ולמה זה פסול? מביך אפילו לנמק, ובכל זאת: מי שמאמין באמת בחופש ובדמוקרטיה, צריך לאפשר למי שחושב אחרת ממנו לפעול, להביע את דעתו ובוודאי שלהתפרנס. חרם הוא צעד שמקומו לא יכירנו בחברה חופשית וליברלית, ועוד על מי? על מי שמעסיק אדם שאני מתנגד אידיאולוגית לפעולתו. אולי גם יתחילו ימניים להחרים מי שמעסיק פעילי שמאל ולהפך?

גילוי נאות: שלושת העסקים הם לקוחות של עיתון א-לה כפר, וגם עם מרינובסקי אני בקשר טוב. גם אני מתנגד מאוד לחלק ממעשיו של מרינובסקי, אבל התשובה בעיני חייבת להיות תרבותית במובן הפעילותי של המילה. הרחבה של פעילויות כמו ההרצאות הקתדרה, מופעי בידור, פעילויות לילדים, מופעי תיאטרון, מסיבות, סרטים, טיולי שבת ועוד, הם הדרך הבטוחה והיעילה ביותר למניעת תהליך של התחרדות. פגיעה בפרנסתו של אדם (גרוע מכך – בפרנסתם של אנשים שמעסיקים אותו!) היא מעשה מכוער ואלים הנוגד את האידיאולוגיה שבשמה הוא נעשה. וזה נכון גם אם יש טענות למעשים פסולים ובלתי חוקיים של מרינובסקי (למשל, שימוש חריג במבנה מגורים המשמש כבית כנסת וכבית חב"ד).

ועוד הערה: כל עוד "פרדי" ודומיו מפיצים באופן אנונימי דעות כאלה ואחרות – ניחא, ישמרו על זהותם חסויה. כאשר הם מתחילים להנהיג צעדים אקטיביים, ובמיוחד כאשר בחסות האנונימיות הם פוגעים בפרנסתם של רבים, הדבר בלתי נסבל.

 
עמיחי מרינובסקי. החרמתו היא מעשה מכוער ואלים הנוגד את האידיאולוגיה שבשמה הוא נעשה

   

 

גם השבוע זרקת מאות שקלים על הטוטו וקיבלת כינים? כל עכבה לטובה. דיברת על מישהו ובטעות הצמדת לו את התואר ז"ל? נו, זה סימן שיזכה לחיים ארוכים. אלא מה?

 

 

הדרך להצלחה

כמעט מידי שבוע אני מקבל מייל שמבטיח לי הצלחה עסקית מסחררת אם רק ארשם לקורס, השתלמות, הרצאה, יום עיון, סדנה או כל דבר אחר שבשלב ראשון יצליח את הצלחתו העסקית המסחררת של זה שכותב. אני מניח שחלק מהמדריכים הללו באמת מסייעים לחלק ממשתתפי הסדנאות. אני יודע שגם לי, אוהו, יש מה ללמוד בנושא ניהול עסקים. הבעיה שלי היא עם הקיצוניות והטכניקה של הטקסטים, ועם רבים מהמסרים הנובעים מהם. לפעמים זה מגיע עד כדי פשיזם, בטח שמבחינת הטכניקה: לוקחים אמת חלקית והופכים אותה למוחלטת, או מדברים על תופעה רווחת ומתייחסים אליה כאל גורפת. טכנית, זה פשוט: משתמשים במילה "תמיד" במקום "לפעמים". כשזה פוגש מאוויים כמוסים של חלק מהציבור זה יכול להוביל לפגיעה של ממש בקורא, שהקלה שבהן היא רכישת מוצר (כמו קורס או סדנה) שלא מתאים לו.

הנה, למשל, כמה דוגמאות מתוך טקסט שכזה שהגיע אליי לאחרונה:

כל העובדים (ללא יוצאי דופן) הינם עבדים. והמילה עבודה – היא למעשה עבדות.

העבד לא יודע להגדיר מטרות ולא נושא בשום אחריות על המעשים שלו, הוא חסר אונים ותמיד מחפש מי שירחם עליו.

למרבה הצער במשך השנים הארוכות של הלימוד בבית הספר ובאוניברסיטה אנשים התרגלו לא לחשוב ולא לקבל החלטות עצמאיות.

האם זוהי הרמה האמיתית שלך? זה כל מה שאתה מסוגל להשיג בחיים? העבודה העלובה הזאת או העסק הקטן הזה, הם באמת המימוש של הפוטנציאל שלך?

גם אם הלכת לאיבוד, גם אם הביאו אותך לתוך יער עם עיניים מכוסות ונטשו אותך שם – זה עדיין אומר שאתה בעצמך הלכת לאיבוד. אתה בעצמך גרמת למצב כזה.

העוני והאומללות שלך ניתנו לך על מנת שתוכל להרגיש ולהבין שלא היית צודק. כל הזמן הזה טעית. ולכן אתה עני (או לא מאושר, או חולה).

יש עוד אינספור דוגמאות, אבל נדמה לי שהעיקרון הובן. נשמע משכנע? ברור. הדברים נכונים לפעמים, ולכן קל לשכנע שהם נכונים תמיד, מוחלטים, ועכשיו, אחרי שראינו את האור, כל שנותר לנו הוא ללמוד מהגורו החדש איך לצאת ממצבנו.

ובכן, להירגע. בכל פעם שקוראים טקסט כזה, מומלץ לזכור כמה אמיתות נוספות:

גם מבין אלה ש"לוקחים את גורלם בידם" יש אחדים שנכשלים, אחדים שמצליחים, וכל הספקטרום שבאמצע.

לא כל מה שמתאים לאחד מתאים גם לאחר.

כסף זה באמת לא הכל בחיים.

אפשר להיות שכיר מאושר ולעשות דברים בעלי משמעות במסגרת העבודה או מחוצה לה.

אפשר להיות שמח בחלקך בלי להסתכל על איך יכול היה להיות אילו נהגנו אחרת.

וגם בלי להסתכל על אחרים ואיך זה אצלם.

ויחד עם זאת, מותר לקחת מהטקסטים הללו או מהאנשים שכותבים אותם כמה רעיונות שמתאימים לנו באופן אישי, וזה אפילו בסדר להציץ מידי פעם לאיזה סדנה. רק לא לקחת אותם יותר מידי ברצינות.

 

ומהצד השני

משהו נשבר? סימן למזל טוב. הבחור הבריז? יבוא אחד יותר טוב. גם השבוע זרקת מאות שקלים על הטוטו וקיבלת כינים? כל עכבה לטובה. דיברת על מישהו ובטעות הצמדת לו את התואר ז"ל? נו, זה סימן שיזכה לחיים ארוכים. אלא מה?

מנגנון האמונות התפלות מאפשר לנו לחיות בשלום עם כישלונות קטנים ואכזבות גדולות, למרות שיש עכבות שהן לגמרי לא לטובה, ויש כמה דברים שאם הם נשברים זה מבאס עד אימה. אז גם כאן, במחילה, לא לקחת את הקלישאות האלו יותר מידי ברצינות.

 

עוד פנינה

בטור הקודם כתבתי על החוויה התרבותית המיוחדת והמענגת שהסבה לי להקת המחול הקיבוצית. החודש הדרמתי למתחם היפהפה של תיאטרון עכו. שם דווקא ביליתי מספר פעמים, ומי שעדיין לא ראה את "האנתלוגיה", יצירתם המשותפת והמטלטלת של סמדר יערון ומוני יוסף, שימהר להשלים חוסרים. הפעם ראיתי הצגה אורחת, כ"ב תמונות, שזכתה בפרס הראשון בפסטיבל עכו האחרון. נהניתי, אם כי אינני שותף להתלהבות הגורפת מההצגה. מה שכן, הצפייה בדליה פרידלנדר, שהייתה מעולה ומרטיטת לב, הייתה מרגשת ומעוררת געגוע (מודה, בעיקר לזרעים של מסטיק).

 

 חזרה לורדה ומדורים