פנאי - פורטל התיירות של הגליל מערבי

כניסה ללקוחות
צימרים ובתי מלון מסעדות ואירוח אטרקציות ואתרים טיפולים וספא טיולים ומדריכים תרבות ואומנות שופינג ומתנות לקבוצות וארגונים

כדאי לכם



סיגריות בוטיק

הטבק שגדל בגליל המערבי מביא עונג למעשן ומעורר זכרונות כואבים של חקלאי האזור. סיפור עם הרבה עשן והמלצה חמה על סיגריה בלאדי / אייל כץ

"מכל הארץ היו באים למעיליא בשביל לקנות את הטבק שלנו. אפילו לקוחות מבאר שבע היו לי". את המשפט הזה, בגרסאות שונות, שמעתי כמה וכמה פעמים בשבועות האחרונים. פעם הלקוח הוא מירושלים והטבק מתרשיחא, ופעם הייתה זו חבורה מאשדוד שמגיעה פעם בחודשיים לחורפיש רק כדי לקנות את הטבק המעולה שמייצרים שם כי "מאז שטעמו, הם לא מוכנים לעשן שום דבר אחר". וכל המשפטים האלה נאמרים בכאב של מי שתהילתו מאחוריו, כאב שמהול בו הרבה כעס ועלבון, שגם היום, אחרי יותר מ-20 שנה, לא פחתה עוצמתו. 
 

העלבון 

 
עד לסוף שנות ה-70 היו בגליל עשרות אלפי דונמים של טבק. חקלאי האזור, דרוזים, נוצרים ומוסלמים, התמחו בגידול המיוחד הזה, האקלים והאדמה תרמו את שלהם וחברת "דובק" רכשה כמעט את כל התוצרת. כמעט, כי מגדלי הטבק תמיד שמרו לעצמם חלק מהיבול, מיינו, ייבשו, טחנו ועישנו. "נראה לך הגיוני שאני אקנה סיגריות תעשייתיות, מטבק שאני בעצמי גידלתי?", שואל אותי מגדל מתרשיחא. ומסתבר, שהשאלה כלל איננה רטורית. "היה חוק שאסור להחזיק שקיות עם טבק לעישון", ממשיך המגדל. "פעם תפסו אותי עם שקית, איזה 200 גרם. טבק שלי, שגידלתי וייבשתי וטחנתי ונהניתי לגלגל ממנו סיגריות. זה היה אסור. שלחו אותי לבית משפט בנצרת וקיבלתי קנס, חמש לירות". 
אבל העלבון ההוא זה כלום לעומת העלבון העמוק יותר, זה השמור למי שנלקחה ממנו פרנסתו. בתחילת שנות ה-80 הפחיתה "דובק" במידה ניכרת את רכישת הטבק המקומי, עד שחדלה לקנות כליל תוצרת הארץ. כל המגדלים משוכנעים שהייתה כאן יד מכוונת, או לכל הפחות עצימת עין. "אלפי משפחות נשארו בלי פרנסה. חוץ מ'דובק' כבר לא היו בארץ בתי חרושת לסיגריות, ולא היה לנו למי למכור", משחזר מגדל. 
התהליך, מספרים החקלאים, היה הדרגתי. "הזמינו פחות, פסלו הרבה משלוחים, החליטו שזה סוג ב' למרות שהיה יבול מעולה, עד שלאט לאט הפסיקו להזמין לגמרי". וכן, הם משוכנעים שמדובר כאן בקיפוח ובאפליה. "אני בטוח", אומר החקלאי, "שאם היו עושים דבר כזה וכמה אלפי משפחות של יהודים היו פתאום נשארות בלי פרנסה, זה לא היה עובר בשקט". ולמה אצל ערביי הגליל זה עבר בשקט? כי יחסית למה שעברו בימים ההם, זה עוד היה "קיפוח קטן". 
קיפוח, כוחות שוק, או שילוב של שניהם - הכאב הוא כאב והעלבון צורב עד היום. עד כדי כך, שמרבית המגדלים שנותרו מעדיפים להישאר אלמונים ורק מיעוטם נחשפים בשמם ומשתפים פעולה עם המצלמה. 
 

צריכה משפחתית 

 
הטבק גדל בכל אזור הגליל המערבי – מגבול הלבנון בצפון ועד כפר יאסיף בדרום וגוש חלב (ג'יש) במזרח. מה שנותר מאימפריית הטבק הזו זה כמה מאות דונמים של כמה עשרות משפחות המתעקשות להמשיך את המורשת. כל התהליך נעשה בתוך הכפרים: שותלים, מגדלים, קוטפים, מייבשים, טוחנים ואף מכינים סיגריות או טומבק – תערובת הטבק המשמשת לעישון נרגילות או מקטרות. בשנים האחרונות גדל מעט מספרם של המגדלים, קצת בגלל הנוסטלגיה, קצת בגלל האבטלה וקצת בגלל התיירים והאוכלוסייה המקומית שגילו את סגולותיו של הטבק הביתי. 
טוב, כמעט כל מגדל יישבע לכם שהוא ממשיך לגדל בשביל הצריכה המשפחתית, למען המסורת וכדי שלראשי המשפחה – המבוגרים שבחבורה, תהיה תעסוקה. פרנסה? מה פתאום, כבר שנים שכולם עובדים בעבודות אחרות והטבק זה רק תחביב. זה לגמרי נכון, העניין הזה של צריכה משפחתית, רק ש"משפחה" יכול להיות לפעמים מושג די גמיש. ורחב. 
אבל מה שבאמת חשוב היום אלו שני דברים: האחד - מי שיתאמץ קצת יוכל לעשות סיור תיירותי מרתק בעקבות הטבק. זה מתחיל במראה עיניים: השדות הירוקים והיפים (שותלים במאי, קוטפים עד אמצע יולי), משפחות מנקות את העלים שנקטפו וממיינות אותם, מראה הטבק המתייבש על הגגות (בין יוני לתחילת ספטמבר, אוי ואבוי אם תופס גשם), הייבוש הנוסף בחדרים סגורים כשהעלים מאוגדים ותלויים במהופך, הטחינה, הייבוש האחרון לפני האריזה שנעשה על משטחים מיוחדים ולעתים אף על רצפת הסלון בבית, גלגול הסיגריות, ולבסוף – עישונן. טיול כזה יכול להיות עם מדריך או באופן עצמאי, וכולל תמיד את העונג שבמפגש בלתי אמצעי עם אנשי המקום. 
והדבר החשוב השני זה הטבק. וואללה, אחלה ריח וטעם דליקטס. 
 

תענוג למעשנים 

 
עישנתי כמה וכמה סיגריות במהלך הכנת הכתבה, וזה לא עניין של מה בכך. שברתי שנתיים תמימות בלי קמצוץ ניקוטין, ובכל זאת היה שווה (מה עוד שבינתיים זו הייתה אפיזודה חד פעמית). עישנתי סיגריות מגולגלות ביד ללא פילטר, ואצל מגדל אחר סיגריה עם פילטר (הפילטרים עם הנייר נקנים בזיל הזול בחנויות הטבק ובהרבה מקומות בגליל, והטבק נדחס אליהם בעזרת מכשיר ביתי מיוחד העולה כמה עשרות שקלים. בכפר יאסיף, למשל, נמכרות ה"סיגריות החלולות" והמכשירים בכמה חנויות. הטבק באותן חנויות הוא בדרך כלל מתורכיה או מהגדה). נהניתי מכל הסיגריות. טעם טבעי, עמוק, שונה. מבחני טעימה שערכתי לעוד ארבעה מחבריי המעשנים העלו תוצאות דומות: יופי של סיגריה יוצאת מהטבק הזה. 
ולמה זה שונה? "קודם כל כי זה 100 אחוז טבעי", מסבירים לי. "רק טבק, בלי שום דבר אחר. חוץ מזה, צריך לדעת איך לשתול, ולקטוף בזמן, ואיך מייבשים, ואיך טוחנים, וגם לגלגל סיגריה זו מומחיות בפני עצמה". אבל עיקר ההבדל בטעם, מודים גם מגדלי הטבק, נובע מסוג הטבק. בגליל מגדלים טבק מסוג "קוואלה" (להבדיל מה"וירג'יניה", הנפוץ בסיגריות מסחריות, וקיימים כמובן גם סוגים נוספים). "הזן הזה גדל בלאדי", נשבעים אנשי הטבק. "בלי כימיקלים וכמעט ללא מים. כוס מים אחת עם השתילה, וזהו". 
התהליך, אמרנו כבר, דורש מיומנות. צריך לדעת לשתול ("פעם הבאתי פועלים, יותר מחצי שתילים נבלו", מספר לי באימה אחד המגדלים), וצריך לדעת מתי לקטוף. קוטפים עלה כאשר הוא ממש מתחיל להצהיב, ולא כל העלים נקטפים בבת אחת. אגב, חוזקו של הטבק תלוי גם במיקומו של העלה בצמח – למעלה ולמטה חוזק רגיל, ובאמצע – חזק. אחרי הקטיף מנקים וממיינים את העלים, אוגדים אותם בצרורות ושמים לייבוש ראשון בשמש, על הגג. אחרי שהצהיבו לגמרי, מביאים את הצמחים לייבוש נוסף, הפעם בתלייה בתוך חדרים חשוכים או במינהרות מיוחדות. אחרי מספר חודשים מביאים אותם לטחינה (לא כל המגדלים טוחנים בעצמם) במכשיר מכני מיוחד. כעיקרון, זהו. יש טבק מוכן לעישון, למרות שנהוג לשטוח אותו לייבוש אחרון בטרם האריזה. לפעמים על משטחים מיוחדים ולפעמים על רצפת הסלון בבית. את הטבק הזה ניתן לערבב בעלי מרווה מיובשים, למשל, כדי לקבל סיגריה בארומה מנטולית. אם מערבבים את הטבק במיצי פרי או בתמציות צמחים אפשר לייצר את הטומבק, המשמש לעישון נרגילות ומקטרות. 
 

איך מגיעים 

 
בשוק תרשיחא, הפועל מידי שבת משעות הבוקר המוקדמות עד 15:00, יש דוכן עם טבק מקומי. הוא זול בהרבה מטבק לגלגול הנמכר בפיצוציות, ובעל טעם שונה, בעיניי טעים יותר.  
במעיליא אפשר לפנות לאליאס אבו עוקסא, מורה דרך שמכיר כמה אנשים שעוד מתעסקים בטבק (052-2829963, או 04-9975420). שימו לב לעונות: באפריל-מאי שותלים, בקיץ קוטפים ומתחילים בתהליך הייבוש. באותה הזדמנות אפשר לטייל איתו בכפר המעניין הזה ולקפוץ לעזבה, מקום קסום שהוא מפעיל על ראש צוק הנשרים. 
גם הטיולים של אמנון גופר (054-6549191) כוללים לפעמים את אנשי הטבק והוא מכיר את הנושא היטב. 
בתרשיחא אתם יכולים לשאול על אבו סאברי, המכונה גם החאג'. האיש, בן 87 שיהיה בריא, עדיין עובד בשדה, מגדל, קוטף, מייבש ומייצר יופי של טבק לצריכת בני משפחתו. הוא מתגורר על הכביש המחבר את תרשיחא עם כפר ורדים, בין חנות קרמיקה לגן שעשועים בצדו המערבי של הכביש. המשפחה מאירת פנים ותשמח לארח ולשוחח על הטבק.

תגובות לכתבה



  • אבו סברי בשדה / צילום: אמנון גופר
    אבו סברי בשדה / צילום: אמנון גופר
  • התחלה, אמצע וסוף. אליאס עם צמח, טבק מתייבש וסיגריה
    התחלה, אמצע וסוף. אליאס עם צמח, טבק מתייבש וסיגריה
  • טבק תלוי לייבוש
    טבק תלוי לייבוש
  • המכשיר המיוחד להכנת סיגריות
    המכשיר המיוחד להכנת סיגריות
  • תוצרת בית במובן המילולי של הביטוי. אבו סברי בסלון ביתו
    תוצרת בית במובן המילולי של הביטוי. אבו סברי בסלון ביתו