א-לה כפר גיליון 200 נובמבר 2011 | לידיה גרינפלד

לידיה גרינפלד

העידן הפרימיטיבי

במדינות המערב נחשבים טקסטים המתייחסים לנשים כנחותות כשריד פרה-היסטורי. לא בארץ ישראל. פה, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אנו משתייכים מבחינה תרבותית לערב הסעודית ולאפגניסטן

רבים טוענים שישראל הופכת להיות מדינת עולם שלישי. מסתבר שזה הרע במיעוטו. בשנה האחרונה מבקשים הדתיים להסיג אותנו לעידן קדום, העידן הפרימיטיבי. מתוך אלפי הפלפולים התלמודיים, בחרו להם הדתיים בישראל את האימרה: קול באישה ערווה. על בסיס האימרה הזאת סולקו חיילות מהקפות שניות וחיילים וצוערים עזבו טקסים שבהם תוכננה הופעת זמרות.

קול באישה ערווה הוא ביטוי כל כך מגעיל, עד שקשה לי אפילו להעלות אותו על הכתב. זו העגלה המלאה של הדתיים והחרדים, שאנחנו מתבקשים להתבשם בה השכם והערב: נסיעה באוטובוס עם הפרדה בין המינים, הליכה במדרכה שחולקה לשני נתיבים, אחד לגברים ואחד לנשים, ולבסוף, הצימוק: איסור שירת נשים בפרהסיה.

האם זו היהדות או היהודים הדתיים, שמסרבים להתקדם או להסתגל? בעיניהם, מאתיים שנה של מאבק להשגת שוויון בין המינים הן כאין וכאפס לעומת עקרונות בני אלפיים שנה! כמעט כל הדתות מציגות טקסטים המתייחסים לנשים כאל אזרחיות סוג ב', אבל במדינות המערב נחשבים טקסטים אלה שריד פרה-היסטורי. לא בארץ ישראל. פה, בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אנו משתייכים מבחינה תרבותית לערב הסעודית, לאפגניסטן ולעוד מדינות מוסלמיות, שהסיבה העיקרית לנחשלותן היא הדרת הנשים מן החיים הציבוריים.

לא רק שהדתיים בארץ נצמדים למאובנים, אלא שהם בוחרים, מתוך עושר הטקסטים בהלכה, אימרה אחת והופכים אותה לפקודת היום. כך הם מגישים לציבור ולקהילה הבינלאומית את העובש ההלכתי: קול באשה ערווה.

ערווה, כלומר פות. כן, חילונים יקרים, שירת אישה מזכירה לדתיים את הפות. כך אמרו חזלינו לפני הרבה מאות שנים. האימרה אמנם לא ברורה והיא נתונה לוויכוח, אבל הרבנים לא היססו להעלותה מנבכי הכתובים ולשקמה, למען האדרת הגברים, דיכוין של הנשים, זעזועם של החילונים.

הבחירה המשונה באימרה אחת מתוך מאות שמופיעות בתלמוד מוכיחה שמדובר בתופעה של דווקא, שבאמצעותה מפגינים הדתיים את כוחם. ואמנם, כוחם במותניהם, ובעזרת אזרחי המדינה המשלמים מסים הם מולידים ילדים וקוצרים את קצבת הביטוח הלאומי. כאשר הילדים האלה יגדלו, הם ישתתפו בבחירות ויבחרו בהתאם למצפונם ולמידת הדווקא שיעשו לחילונים. הממשלה הרי נתנה בידיהם את משרד הפנים ומשרד שיכון, זיכיון בלעדי על חיינו האזרחיים. גם ראשות ועדת הכלכלה בידיהם. התחום האזרחי כולו נמסר לחרדים, כפי שים המלח נמסר לניצול האחים עופר. ברצותם, קול באישה ערווה. ברצותם, ימצאו פסוק סותר. הדתיים נחושים ללמד את החילונים מאיפה משתין הדג. נראה שלא איכפת להם להוציא את דיבתה של היהדות רעה. גם לא איכפת להם לפלג את העם או לפרק את הצבא.

מעניין שקול באשה ערווה צץ במסגרת הצבאית, זו שמשתדלת לקלוט דתיים וחרדים. זוהי מסגרת בעייתית ליישום כפייה דתית, שהרי המוטיבציה ומורל החיילים הם גורם מכריע במלחמה על צדקת הדרך. לכן יש לבחון בזהירות את השפעת הממצא הארכיאולוגי האחרון, קול באישה ערווה, על החיילים. אם צה"ל, שבו משרתות ערוות בתפקידים רבים, איננו נוח לדתיים במתכונתו הנוכחית, הצבא צריך לשקול אם לוותר, לא רק על שירת נשים, אלא על שירות נשים.

הרב הראשי של צה"ל הצהיר שבטקסים שבהם חיילות עולות לבמה לשיר, הוא לא יוצא מן האולם, אלא קורא פרקי תהילים. זו דוגמה טובה ללוחמים. אפשר בהחלט לדמיין שחיילים דתיים שנתקלים באישה מזמרת, מניחים את נשקם, אפילו בלהט הקרב, ומתחילים לקרוא פרקי תהילים. לו ידעו מחברי האיליאדה היוונית, שקריאת פרק בתהילים מנטרלת פיתוי נשי, יש להניח שהיו משנים את סיפורו של יוליסס, שחבריו לשייט נאלצו לקשור לתורן, כדי שלא ייפול לידי הסירנות המזמרות.

אם המפקדים לא ישכילו לעצור את ההקצנה הדתית בצבא, או שמא אינם יכולים לעצור את ההקצנה משום שהם עצמם חובשי כיפה, אולי מוטב לחיילים החילונים שיצטרפו לישיבות וייהרגו באוהלה של תורה. וכך, הפוך על הפוך, החילונים יישבו בישיבות ואילו הדתיים ישרתו בצה"ל. קול באישה ערווה ישחרר את החיילים החילונים, ובוודאי את החיילות, מגיוס לצבא. כדברי גד יאיר בספרו "צופן הישראליות", שמצטט שלט שראה בעת המחאה החברתית: "אם לא תתגייסו למלחמות שלנו, לא נתגייס למלחמות שלכם!".