א-לה כפר גיליון 200 נובמבר 2011 | אייל כץ

אייל כץ

מקופסת העורך

כמה מהעקרונות שמנחים אותי בעריכת א-לה כפר וקצת מאחורי הכללים של העיתון, כולל חשיפה: מי זו ורדה?

אני עורך קצת יותר מ-100 גיליונות של א-לה כפר. החל מגיליון 94 משמשת "אשכול" כמו"ל העיתון, ומה שהחל כסיוע טכני בעבודת העריכה הפך עד מהרה לעריכה מלאה בפועל. כי גם אם החלטת להיות איש עסקים, כנראה שמנטיות לב ומקצוע שטבוע עמוק בדם אי אפשר להתחמק.

לכבוד גיליון ה-200 אני מרשה לעצמי לפרט כמה מעקרונות העריכה המנחים אותי, חלקם כלליים ואחרים קשורים לא-לה כפר בלבד.

מקצועיות. זהו העיקרון החשוב ביותר. פשוט, אבל לא מובן מאליו. מקצועיות בבחירת החומרים, במינון,  בצורת ההגשה, בעריכת הטקסטים בסידור הפנימי של העיתון ובעוד המון פרמטרים. ובתוך הערך "מקצועיות" מקופלים עוד ערכי מישנה כמו הגינות, אומץ, עכשוויות ועוד.

הגדרה. איזה מין עיתון הוא א-לה כפר? אני אוהב להגדיר אותו כ"מקומון קהילתי", כלומר מצד אחד (ולפני הכל) עיתון שממלא את התפקידים הקלאסיים של עיתונות בחברה מודרנית, ומצד שני מתנהג קצת כמו "עלון הקיבוץ": מהווה כלי ביטוי לתושבים, מביא גם ידיעות שאינן בהכרח "עיקר החדשות" ולא מתבייש להיות לוקאל-פטריוט.

הסביבה. א-לה כפר הוא "העיתון של כפר ורדים והסביבה". מה זה אומר? העיתון מופץ ביישובים קהילתיים בגליל המערבי, הוא מתמקד בעיקר בכפר ורדים אך עוסק הרבה גם בנושאים אזוריים. היכל התרבות של מעלות מעניין אותנו מאוד, וכך גם בעיות התחבורה בגליל, חינוך אזורי, בעיות תעסוקה ועוד. הפוליטיקה הפנימית של העיר השכנה לא מעניינת אותנו.

שפה. כל עיתון מגבש במשך השנים שפה משלו. כלומר יש את השפה העברית, בתוך העברית יש שפה עיתונאית, בתוך השפה העיתונאית יש שפה אופיינית לכל מדיה ובכל מדיה יש שפה אופיינית לכל כלי תקשורת. וגם בתוך העיתון יש שפה שונה לכל חלק בו. חדשות נכתבות אחרת  ממגזין, טורים אישיים נכתבים באופן שונה מביקורות למיניהן או ממדור רכילות וכן הלאה. ובתוך כל זה צריך לשמור על סגנונו האישי של כל כותב ובכל זאת לשמור על איזושהי אחידות סגנונית, כלומר השפה של העיתון. מהי אותה שפה? ובכן היא צריכה להיות נכונה, עכשווית, קצבית, לכלול במינון מדויק סגנון אישי של העורך מבלי לפגוע בכותבים, מובנת לכל מי שקורא עברית, אבל טיפה יותר לקוראים הוותיקים של העיתון.

דע את מקומך. א-לה כפר הוא עיתון קטן עם יכולות כלכליות מוגבלות. רבים מהכותבים בו עושים זאת ללא שכר, ובסך הכל מתפרנסים ממנו מעט מאוד אנשים. זה מגביל את היכולת של מערכת העיתון לצאת בתחקירים מורכבים או בכתבות הדורשות הרבה עבודה, ומכריח אותו להיזהר מאוד כשהוא נחשף לתביעות למיניהן. לכן, פה ושם, אני נאלץ לוותר על נושאים מסוימים משיקולים כלכליים. זה קורה, אגב, בכל כלי תקשורת. 

אובייקטיביות והגינות. בכל הבעת דעה מובאות גם עובדות, ובכל דיווח יש גם הבעת דעה במינון כזה או אחר. אובייקטיביות בעיני איננה צורת כתיבה, אלא מצב נתון של הכותב. והוא יכול להיות אובייקטיבי רק אם אין לו מושג על מה הוא כותב. לכן זהו מושג שכמעט לא קיים בפועל, למרות שמרבים להשתמש בו. אפילו אם הכרתי את נשוא הכתבה לפני חמש דקות, אני כבר לא אובייקטיבי לגביו. הגינות, לעומת זאת, אפשר לגלות גם כשאינך אובייקטיבי. וכתיבה הוגנת היא אחד הפרמטרים החשובים ביותר בכתיבה מקצועית.

תנו לגרפיקה לנצח. את המשפט הזה אני אומר לגרפיקאים שאיתם אני עובד, בכל פעם שהם מתלבטים בין עיצוב מאוורר ונאה לכתבה לבין הצורך "שכל הטקסט ייכנס". ואני אומר את זה אחרי שאני עובד שעות וימים על כל מילה שאני כותב או עורך. הטיעון המנצח שלי הוא "מה זה שווה שכל הטקסט ייכנס אם אף אחד לא יקרא את זה?". ובמילים אחרות: הכתיבה היא דבר חשוב, ההגשה חשובה לא פחות. לכן, הטור הזה, למשל, מוגבל בדרך כלל ל-750 מילה לכל היותר ויהיה בו ויז'ואל (כלומר תמונה של משהו). הפעם אני מתפרע עם קרוב ל-1,000 מילה.

הקורא הוא הבוס. מה להכניס לעיתון? לרוב כמות החומר שאפשר להכניס היא הרבה יותר ממה שניתן וצריך לבחור. על פניו, ברור שקודם כל מה שמעניין, אבל יש גם "מה שחשוב", ויש התחייבויות כלפי מקורות, לקוחות, "ידידי המערכת", כותבים ועוד ועוד. בתוך כל אלו אני מתייחס אל הקורא כאל הבוס, כלומר קודם כל צריך לרצות אותו, ורק אחר כך להתחשב בכל השיקולים האחרים.

היית מספר על זה לאשתך? ואיך קובעים אם סיפור מסוים הוא מעניין או לא? ובכן, ב-90 אחוז מהמקרים אם היית חוזר הביתה ומספר את זה לאשתך (או לבעלך, לחבר, לילדים, למישהו), כנראה שזה סיפור מעניין. זו אחלה מסננת לידיעות חדשותיות, אם כי צריך לזכור שבכל זאת יש גם ידיעות "חשובות" ויש גם ידיעות שמעניינות רק חלק מסוים מהציבור.

אין תשבצים. וגם לא מתכונים, מדור ייעוץ זוגי, הורוסקופ וטור גינון. החומרים המערכתיים בעיתון הם כמעט 100 אחוז מקומיים. מתכונים תורידו מהאינטרנט ובשביל תשבצים יש לכם את דקל נבו.

אבל יש המון מודעות. כן, והן אלו שמאפשרות את הוצאת העיתון. בכל גיליון של א-לה כפר מושקעות למעלה מ-200 שעות עבודה, לפני שדיברנו על עלויות הדפסה והפצה. מישהו צריך לממן את זה, ובשביל זה יש מודעות מסחריות. ואם אתם קצת נהנים מהעיתון, יהיה נחמד אם תקפידו לקנות אצל המפרסמים שלנו ולספר להם שהגעתם מהמודעה בא-לה כפר.

סיקור מערכתי ללקוחות מסחריים. עניין רגיש מאוד בעיתונות בכלל ובמקומון בפרט. הפתרון שמצאתי: מדור רחב בשם "תוכן שיווקי", שבו אנו מביאים, ובכן, תוכן שיווקי. מצד אחד מקפידים לספר סיפור ולהביא עובדות נכונות, ומצד שני עושים זאת תוך גילוי נאות שמדובר בתוכן מערכתי על הלקוחות שלנו. האם נכתוב "משהו רע" על לקוח שלנו? אם זה מספיק חשוב, אז כן (ובמדור אחר, כמובן).

יצא לאכול. פריבילגיה השמורה ללקוחות שלנו מתחום המסעדנות עם כללי משחק ברורים: המסעדה מארחת את נציגי העיתון, ולרוב גם קובעת מה נאכל. אנחנו כותבים על הארוחה והחוויה רק אמת, וזוכרים שאיננו מבקרי אוכל מקצועיים. כבר קרה פעם אחת (ולשמחתי יחידה) שייצאנו לסקר ולא כתבנו. בדרך כלל זה כיף, ותמיד משמין.

ורדה. יש אישה כזו. היא קשישה למדי, צינית, נרגנת, חיה לבד, אוהבת את נכדיה בעיקר כשהם רחוקים, יש לה דעה נחרצת על כל דבר וחלוק צמר ורוד, היא יודעת כל מה שקורה, חסרת מעצורים ופיקטיבית לגמרי. המידע מגיע מהמון מקורות, והחתום מעלה כותב ומשכתב כבר כמה עשרות גיליונות. האם זה הופך אותי לורדה? סוג של אלטר-אגו? ובכן, מעודי לא לבשתי חלוק ורוד (או חלוק בכלל או בגד ורוד בכלל) ועדיין אין לי נכדים. אבל כשאתפנה סוף סוף לטיפול פסיכולוגי אני חייב לברר גם את הנקודה הזו.