א-לה כפר גיליון 198 ספטמבר 2011 | שירי לוחמים, לא מה שחשבתם

שירי לוחמים, לא מה שחשבתם

במשך ארבע שנים ליקטה חיה מילוא שירי הווי אותנטיים של יחידות קרביות וחקרה את התכנים, המסרים והשינויים לאורך השנים. התוצאה: עבודת דוקטורט עם מסקנות מאוד מטרידות על היחס לנשים בצבא, האנושיות של חיילי צה"ל ומה שקרה לאידיאולוגיה של הצעירים מקום המדינה ועד היום

אייל כץ, ענת יתח

 

את כל אלה, את כל אלה

שעוזבות ת'קרביים

צריך לזרוק לתוך רמאללה

שיהיו זונות של ערבים

(על פי "על הדבש ועל העוקץ", נעמי שמר)

 

זהו פזמון של שיר ארוך, אחד מתוך מאות שירי הווי של חיילים שליקטה ד"ר חיה מילוא במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. השיר הספציפי הזה מוכר ומושר בהרבה יחידות קרביות, יש לו כמה וכמה גרסאות, ומילוא בהחלט מזהה בו גם הומור מסוים. אבל יותר מכל, השיר הזה מכעיס אותה: "לכאורה, יש לנו חייל שנמצא ביחידה קרבית שתופסת קו באיזה חור, וכשהוא חוזר הביתה הוא מגלה שהחברה שלו כבר לא ממש חברה שלו. הוא מתוסכל, פגוע וכועס. בינינו, בגיל הזה יש הרבה פרידות, ובכלל לא בטוח שהיא עזבה אותו כי הוא קרבי. אולי הוא סתם לא מספיק אטרקטיבי? אבל החייל שלנו חוזר ליחידה, מספר לחבר'ה, מישהו מזדהה איתו, וכך נוצר עוד שיר שמופנה כולו נגד אישה".

כל מי שעשה צבא ביחידה קרבית מכיר שירים כאלה. יש מיניים, יש שירי זוועה, שירים נגד ערבים ועוד, והם תמיד מתאפיינים בהומור מחוספס ובוטה. מילוא סבורה שגם אם זה מצחיק, זה בעיקר עצוב ומדאיג, וחלק מהשירים צריך פשוט לאסור, עד כדי כך.

 

חיילות מרגישות מושפלות

מילוא, 47, אם לשתי בנות, הגיעה לכפר לפני תשע שנים. בקרוב תעזוב את הכפר ותעבור להתגורר בחיפה, עקב אילוצי עבודה. חיה: "קצת לא הגיוני לעזוב את מקום המגורים הכי יפה בארץ לטובת עיר צפופה, אבל לפעמים פשוט אין ברירה. אני עובדת בעיקר בחיפה וגם בתל אביב והנסיעות הפכו לנטל כבד מנשוא".

היא נולדה בחיפה אך את ילדותה ונעוריה עשתה בתל אביב. הייתה חניכה ומדריכה בתנועת מחנות העולים, ולתנועה יש משמעות מיוחדת עבורה: "העובדה שהייתי חלק מהתנועה לאורך שנים, היא זו שהביאה אותי לעודד את בנותיי להצטרף לצופים בכפר ולהיות חלק מהתנועה". בצבא שירתה כקצינת חינוך וידיעת הארץ, ולאחר השחרור עבדה קצת כמדריכת טיולים. בשנים האחרונות גילתה תחביב נוסף: שיפוץ וחידוש רהיטים ישנים.

את שלושת התארים האקדמאיים שלה עשתה בספרות, ובמשך ארבע שנים אף שימשה מורה לספרות בחטיבת ביניים. "די מהר הבנתי שזה לא בשבילי", היא מתוודה. "העבודה עם צעירים קשה ושוחקת מאוד". ההתמחות שלה בתואר השני עסקה בפולקלור (הגדרה תמציתית מקובלת: אמנות הנוצרת בחיי היום יום שלא למטרות מסחריות), ובארבע השנים האחרונות שקדה על עבודת הדוקטורט שלה, זו שלשמה התכנסנו. והעבודה הזו התמקדה בחתיכת פולקלור ישראלי.

לצורך המחקר ליקטה מילוא כ-700 שירי הווי של לוחמים ישראלים מתקופות שונות, כולל מלפני קום המדינה. רק הקורפוס (חומר הגלם עליו מתבססת העבודה) מכיל כשני כרכים. העבודה עצמה משתרעת על כ-400 עמודים. כותרת העבודה: "שירים מדברים – זהות, מגדר ואידיאולוגיה בשירי חיילים וחיילות ישראליים".

מילוא: "שירים שחיילים כתבו הפכו לדרך הדיבור בצבא. השירים אינם מוגבלים מבחינת המסרים המועברים בהם ובאמצעותם אפשר לסגור חשבונות עם חברים ומפקדים, ואפילו לרדת על המפקדים. זאת גם הדרך להגיב על הדרך שבה מציגים אותם בתקשורת. במילים אחרות: מדובר בערוץ של ביטוי ותגובה".

אייל: אבל חיילים קרביים צריכים להתפרק איכשהו. לא עדיף שיעשו את זה בשירים, גם אם התכנים שלהם בוטים?

חיה: "אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהצבא הוא גוף גברי, מאצ'ואיסטי מאוד. ובכל זאת, זה הצבא היחידי בעולם שמגייס נשים לשורותיו מכוח חוק. בארצות הברית, למשל, אישה יכולה לבחור אם להתגייס לצבא. נשאלת השאלה מה קורה לבנות במפגש הזה עם הצבא. חלקן הרי הולכות לצבא עם מוטיבציה עצומה, ואז הן מגיעות למקומות שבהם הן צריכות לפעמים להיות מפקדות של חיילים, או חלק מקבוצה של חיילים, נתקלות ביחס הזה ומרגישות מושפלות.

"קחו למשל את בה"ד 1, בית הספר לקצינים. כל הגבעות מסביב קרויות על שמן של בנות: חמוטל, רינה וכן הלאה. מכאן ברור שזה יוצר תודעה שמשפיעה בצורה זו או אחרת על ההתנהלות היומיומית בבסיס. בתרגילים מסתערים על חמוטל, כובשים את דליה, וההקשר ברור. גם חלק גדול מהשירים עוסקים במין ועמוסים במטפורות מיניות כאלה ואחרות".

 

הצבא חייב למנוע

"ארוך הוא בלילה

קצר הוא ביום

עטוף הוא בניילון

למנוע אסון

פורץ הוא קדימה

עובר מכשולים

עד שמגיע לקרום הבתולים.

405 - נשבר לי הזין ממך

את בליבנו זונה שכמותך".

(שיר נפוץ בחיל תותחנים, על פי המנגינה "שארם א שייך", עמוס אטינגר, רפי גבאי)

 

מילוא מקריאה את השיר, אייל מחייך, והיא בתגובה נוטלת את תפקיד המראיינת הזועמת: ענת, גם אותך זה הצחיק?

ענת: "ממש לא. זה מרגיז ופוגע נורא. מה בכלל מצחיק פה?".

חיה: "אתה מבין?  אתה היחיד בחדר שצחק מזה. אני הגבתי בדיוק כמו ענת כשקראתי את זה, וככה בדיוק מרגישות גם החיילות, לתפיסתי מדובר בתת תרבות של נוער שנמצא בגיל ההתבגרות, ההורמונים משתוללים, האווירה היא אוירה גברית בארגון גברי, והתחושה היא שמותר הכל, או לפחות לומר הכל בשיר הווי".

למה זה קורה לדעתך?

"החייל הקרבי, הגבר, מזדהה מאוד עם כלי הנשק שלו. הנשק מהווה עבורו אמצעי לשליטה וכיבוש. האישה מבחינתו היא רק יעד לכיבוש, ומקומה במטבח, למשל. והנשים, אגב, אינן היחידות: חייל שאינו קרבי, ג'ובניק בעגה הצבאית, הופך גם הוא למטרה. ולמה? פשוט כי הם לא קרביים. אין להם נשק. ובמילים שלהם: אין להם כלי! כך גם כלפי ההומואים שנתפסים בעמדה נמוכה יותר מזו של הנשים. השורה התחתונה היא שמין ואלימות נכרכים זה בזה כתפיסת עולם של לוחמים, שמרגישים שהם נמצאים מעל החוק".

אייל: אלו שירים של החבר'ה, הווי. יש דברים דומים גם בגיל הנעורים. זה באמת כל כך נורא? אני שומע ממך המון ביקורת כלפי הצבא.

"ברור שכן. הצבא אינו עושה די כדי לשנות את התרבות הגברית הזאת שהשתלטה עליו, זאת שבאמצעותה מופנית התוקפנות כלפי פנים – נשים, הומואים וג'ובניקים. זה מחבל, זה גורם נזק שהולך וגדל ואף אחד לא שולט בו, או לפחות מנסה לשלוט בו. השירים הם לעתים ממש פורנוגרפיים, ויש בהם הומור, שנינות. את הגברים זה מצחיק מאוד, משעשע. ראית בעצמך".

מה את מציעה, צנזורה?

"כאזרחית המסקנה שלי היא שהצבא חייב למנוע את התופעה הזאת. האזרחות הישראלית נשענת על השירות הצבאי ולכן יש צורך לעצב סביבה חיובית יותר כלפי נשים. אגב, בצבא האמריקני הייתה תופעה דומה מאוד שהופנתה נגד שחורים. הדרגים הגבוהים ביותר בצבא התכנסו וקיבלו החלטה שזה לא מקובל וזה לא משהו שאפשר לקבל בארגון גדול שבו משתתפים חלקים גדולים של האוכלוסייה על כל גווניה. אז נכון, זה לא היה זבנג וגמרנו, זה לקח זמן, התהליך היה ארוך, אבל בסוף זה עבד כי המדיניות הותוותה מלמעלה וחלחלה אל השטח.

"צריך לומר שגם המפקדים בצה"ל לא אוהבים את זה, למרות שזה די מצחיק ומשעשע ויוצר אווירה. אז הם יכולים להעיר פה ושם, אבל זהו זה. כשזה לא חלק ממדיניות מוגדרת שבאה מגבוה, אין הרבה סיכוי שהשירים האלו ייעלמו, והיחס הזה לנשים ולחלשים חורג גם מגבולות הצבא".

איך הגעת אל כל השירים?

"האמת היא שבהתחלה נסעתי לבסיסי צה"ל, דיברתי עם חיילים, אבל מהר מאוד הבנתי שככה זה לא יילך, אי אפשר ללחוץ על כפתור ולגרום להם לזמר. צריך ליצור אוירה מתאימה, עיתוי נכון שיוציאו  את זה מהם. לכן, בסופו של דבר, פשוט ביקשתי מחיילים וממכרים להקליט ולשלוח אליי קטעים מוקלטים. במקביל ישבתי בארכיונים צבאיים וחיפשתי שירים שחוברו עוד בשנות ה-40. התברר לי שהשירים הפורנוגרפיים היו תמיד, אבל אם משווים בין אז להיום רואים באופן ברור את ההסלמה שחלה בשיח ושבאה לביטוי בתוקפנות, באגרסיביות".

יש נקודת זמן מסוימת שבה חלה ההסלמה הזו?

"מדובר בהסלמה שאת סימניה הראשונים מזהים בזמן מלחמת לבנון השנייה, והיא הולכת ומחמירה עם השנים. ברור לי שהנסיבות בהן נמצאים הלוחמים, תחת איום מתמיד, יכולות להיות הסבר להסלמה. אז נניח שאפשר היה להבין לו היו מפנים מסרים בוטים כלפי החמאס או החיזבאללה. אבל כשהתוקפנות מופנית כלפי בנות או בכלל כלפי חלשים, זה עובר את הגבול".

אייל: ואפילו באותן נסיבות שהזכרת את לא חושבת שיש מקום לסלחנות מסוימת?

"לא, פשוט לא. ראיתי גם את העוינות כלפי נשים שמצליחות לטפס ולהגיע לעמדות פיקוד גבוהות, כאן זה רק מסלים עוד יותר".

ענת: בתוך הלהקות האלה ודאי יש גם חיילים שבעצמם מבינים שזה עובר את הגבול, מה אז?

"אלו שירים שמושמעים על ידי קולות קבוצתיים במסגרת של קבוצה. את צודקת, יתכן מאוד שהם אינם תואמים לכל מרכיבי הקבוצה, אבל זה לא יעזור. הם אלו שיוצרים נורמה, אווירה והלך רוח.

"אני רוצה לספר משהו: הוזמנתי להרצות באיזה כנס אקדמי ודיברתי על התמודדות של חיילים עם פציעות ומוות באמצעות השירים. כשקראתי והכנתי את החומר להרצאה פשוט נקרעתי מצחוק, וחשבתי שגם הנוכחים יגיבו כמוני. אבל כשהם ראו את השקף עם מילות השיר נפחה באולם דממה. הם היו פשוט המומים. פתאום הם קלטו מה עובר על חיילים שהם גם הילדים שלהם. אתה שולח ילד לצבא ואתה חושב שהוא מאוזן ונורמלי, פתאום אתה נחשף לתכנים כאלה ואתה לא קולט מאיפה, לכל הרוחות, הם שאבו את האגרסיות האלה".

 

התפנית האידיאולוגית

"ארצנו הקטנטונת, עזבנו אותך

 יצאנו לקרב ללחום למענך.

מעמק בגליל, צפון ודרום

 יצאנו ונחזור עם בוא הניצחון.

זהו שיר גדוד הנהגים;

 זהו גורל בני המכבים.

 אל  ייאוש, קדימה נהג!

מרץ, עוז, בל  דאג, קדימה!

 

בעמק ועל ההר, בעיר ובכפר,

אנו הנהגים עומדים על המשמר.

וגם במזרח וגם במערב

 ניתן את דמינו, ארצנו – לך בקרב.

עם בוא הניצחון, וקץ למלחמה,

 נפרוק את נשקנו, נחזור למחרשה,

 ואז שוב נשיר את שיר האדמה,

אנו הנהגים רחוק מהמכורה."

("ארצנו הקטנטונת", השיר הפותח את שירון חיילי י.ע.ל 178, יחידת הנהגים העבריים בצבא הבריטי, 1942).

 

העבודה של מילוא, כאמור, בוחנת את השירים משלושה היבטים: זהות, מגדר, ואידיאולוגיה. ובדיוק כמו בפרק המגדר, גם פרק האידיאולוגיה היא מגלה נסיגה ערכית מדאיגה. השיר הזה, למשל, מגלם בתוכו את התפיסה האידיאולוגית של הנהגים העבריים: להילחם למען המולדת, המדינה שבדרך, להקריב את החיים למענה ולמען הניצחון, אך האידיאל הוא לשוב אל חיי השלווה והשלום ואל עבודת האדמה: "נפרוק את נשקנו, נחזור למחרשה, ואז שוב נשיר את שיר האדמה".

אייל: זה 20 שנה לפני שנולדתי, אבל זה לגמרי נשמע לי כמו אמנות מגויסת, שיר שמישהו כתב מלמעלה. קשה לי להאמין שזה פולקלור, שבאמת החבר'ה כתבו שיר כזה.

מילוא מזכה את אייל במבט מזלזל. "לגמרי. ככה חשבו אז, ככה הרגישו, זה היה הלך הרוח. אנשים היו חדורי אמונה ואידיאות ואלו שירים אותנטיים לגמרי. אגב, גם המשוררים הגדולים כתבו ברוח זו".

בפרק הזה בדקה מילוא כיצד מתייחס הלוחם לכוח. "החייל הישראלי, מאז מלחמת השחרור, ראה והתייחס אל עצמו כמגן של המולדת ולא כלוחם או תוקפן, כפי שרואים היום. גיליתי שגם חיילים שלחמו במלחמת יום הכיפורים, למשל, כותבים שיח של שלום, מעבירים מסר של שאיפה לימים רגועים. אבל שם אפשר גם לסמן את המהפך. ב-73' הם לקחו למשל את שירה של נעמי שמר 'שלומית בונה סוכה', שיר שמבטא מסר פייסני, שמושיט יד לשלום, וחיברו לו מילים ציניות שמבטאות ייאוש גדול, בשל מלחמה שנמשכת וגובה קרבנות שמספרם גדל והולך. זה מייצג הלך רוח":

 

"שלומית בונה פצצה / מוארת וירוקה

על כן היא עסוקה היום.

ואין זו סתם פצצה / מוארת וירוקה –

שלומית בונה פצצת אטום."

 

ומסתבר שגם המילים הציניות האלו מעודנות לעומת מה שקורה בשנים האחרונות. מילוא: "מאז שנות ה-80 השירים נפרדים לגמרי מהמיינסטרים, והופכים להיות פרובוקטיביים, מיליטנטיים, לעיתים מחרידים. צריך גם לשים לב, שהסכסוך אז שינה את פניו. המלחמה הפכה להיות א-סימטרית. מצבא שנלחם בצבא, הפכנו לצבא שנלחם בארגוני גרילה, בקבוצות קיצוניות. השירים נכתבים בהתאם: הם מביעים מחאה, אבל לא אידיאולוגית, אלא מיאוס במצב".

למשל, המילים המזעזעות של השיר הבא, ששרו לוחמי חיל ההנדסה ששירתו בעיר הלבנונית דאמור ב-1984:

 

"נוסע לאיטי ברחובות דאמור

רואה ילדים משחקים בכדור

שולח לעברם צרור ירוקים

כי הזרחן נדבק לילדים

אישה בהריון עושה לי פרצופים

מבצע הפלה בעזרת המקלעים"

 

מילוא: "החיילים האלו נתקלו בוודאי בילדים ובנשים שהיו למעשה מלכודת מוות, אבל בשיר הם מבצעים פעולות אלימות מאוד באופן אגרסיבי ומתוך שמחה לאיד. עכשיו תשווה את זה לשיר של יחידת הנהגים, ותלמד מה קרה לצעירים שלנו".

זה לא משקף גם את השבירה ימינה ב-40 השנים האחרונות?

"אין לי ספק שיש לזה השפעה כזו או אחרת. בסופו של דבר, מדובר בחיילים שלא מן הנמנע שייפגשו בסופו של יום את הערבי במחסום, את המחבל עם חגורת הנפץ, את המכונית הממולכדת".

ומה אנחנו צריכים ללמוד מכל זה?

"גם בהיבט הזה, אנחנו רוצים להאמין שהילדים שלנו יוצאים מהבית שלנו לצבא מגובשים. אנחנו משוכנעים שאנחנו יודעים מי הם, אבל שם מחכה להם התמודדות שונה. מה שהם יראו בצבא, זה אפילו לא עובר ליד החממה שהייתה להם בבית. אנחנו בעיקר צריכים להיות מוטרדים".