א-לה כפר גליון אוגוסט 196 | חוויה - אחינועם כץ

חוויה - אחינועם כץ

המון מלא אהבה

זה לקח בערך חצי שעה עד שנעלמו השרידים האחרונים של הציניות הרגילה שלי, ועוד עשר דקות להבין שאני מתרגשת, באמת.

משהו בהמון הזה שצעד שם ביחד, שהחזיק שלטים, שצעק ומחא כפיים ריגש אותי. קשה היה לא להיסחף אחרי האנרגיות שזרמו שם ולא להצטרף לקריאה האחידה "העם דורש צדק חברתי" בקולי קולות.

מישהו באיזה עיתון קרא לזה המון זועם, אבל זה לא מה שאני ראיתי. ההמון שהלכתי בתוכו משדרות רוטשילד עד קריית הממשלה היה המון אוהב, המון מלא באהבה למדינה הזאת ולעם הזה, המון שלא רוצה לברוח מכאן, שלא רואה את החיים שלו במקום אחר, המון שהמדינה הזאת חשובה לו, המון שמאמין שצריך ויכול להיות אחרת.

הרבה נכתב על המחאה הזאת, אבל קשה להעלות על הכתב את התחושה שהייתה שם, תחושה של אחדות, של שייכות, שאני חלק ממשהו. שיש עם מי להילחם ויותר מכל שיש על מה להילחם.

דבריו של איציק שמולי, יו"ר אגודת הסטודנטים, תיארו בצורה מדויקת את התחושה: "אולי המדינה הזו מוכנה לוותר עלינו, אבל אנחנו לא מוכנים לוותר עליה". 300 אלף איש עמדו שם ואמרו שהם לא מוותרים על המדינה הזאת ובעיניי, בשבילי, זה כבר איזשהו ניצחון.

 

לא אשתוק

אחד מהשלטים שנשאו המפגינים היה "אין לי ארץ אחרת". ונדמה ששירו של אהוד מנור מבטא את מה שחשו רבים ממאות אלפי המפגינים:

אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקי אל נשמתי
בגוף כואב
בלב רעב
כאן הוא ביתי.

לא אשתוק כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה