א-לה כפר גליון אוגוסט 196 | ישר מהראש - סיון יחיאלי

ישר מהראש - סיון יחיאלי

בדיוק המחאה שלנו

מיום היכנסי לתפקיד אני נלחם באפליה הממשלתית כנגד מעמד הביניים, ולכן אני תומך בכל ליבי במחאה. על העיוותים שיוצרת הממשלה, קצת נתונים מספריים ועל האופטימיות של קיץ 2011

שני אוטובוסים של מפגינים יצאו מכפר ורדים להפגנת הענק בתל אביב. הייתה רוח של תקווה באוויר. גל אנושי אדיר שטף את תל אביב ודרש שינוי במדיניות הכלכלית. היה חם, לח, מזיע ובעיקר אופטימי. ואופטימיות, חברים, זה משהו שאנחנו מאוד צריכים בקיץ הזה.

מחאת האוהלים כבר כאן, ממש כאן, בצומת המפה. מספר צעירים מהכפר הקימו מאהל מחאה והם מצטרפים לחבריהם בכל הארץ. אני תומך בהם בכל ליבי ושמח שצעירי הכפר פעילים. במחשבה שנייה זה אמור היה להיות מובן מאליו. צעירי הכפר איכותיים, מעורבים ותורמים לחברה. הם מתנדבים לשנת שירות ולשירות איכותי בצבא ואחריו לימודים ומשפחה. ואנחנו מבינים שיש פה בעיה.

הבעיה היא שבשנים האחרונות הפכו החיים ליקרים מאוד. לא רק הדיור יקר, הכל יקר. וכשהכל כל כך יקר, אופטימיות היא לפתע מצרך נדיר.

אין זה מקרה. זוהי מדיניות כלכלית של ממשלה אשר אינה מבינה את תפקיד הממשלה כרגולטור. אינה מבינה שהמטרה של גוף ציבורי אינו רווח אלא רווחה, שהממשלה היא גם הספק המרכזי של מוצרים ציבוריים וגם מונופול באספקתם. וכאשר היא מייקרת אותם, אין לציבור ברירה אלא לשלם. משהו פה לא בסדר, ואנחנו מרגישים זאת הרבה זמן.

במבט ציני נדמה שלמדינה מספר תקציבים. כל אחד מהם מנוהל אחרת. תקציב לנושאי הביטחון – לא אעסוק בו כאן; תקציב סקטוריאלי, או במילים אחרות אתנן פוליטי המשולם לסקטורים השונים ואתם יודעים היטב על אילו סקטורים אני מדבר; ותקציב לציבור שלנו – למעמד הביניים, המשלם מיסים ומשרת בצבא הסדיר ובמילואים וכמעט שאינו נהנה מהטבות, הנחות ומתנות.

התקציב שלנו מנוהל כאילו תפקידה היחיד של הממשלה הוא למקסם את רווחיה. מים, חשמל, דלק, מזון, דיור, החינוך הממלכתי ומה לא. הכל מתייקר.

באופן פרדוקסלי את מס השפתיים החברתי משלמת הממשלה (למעשה, משלם אגף התקציבים באוצר) על ידי הסתת תקציבים מיישובים בדירוג סוציו-אקונומי גבוה לאלו מסוציו-אקונומי נמוך. זוהי הסתה סקטוריאלית במסווה חברתי.

מיום היכנסי לתפקיד אני נלחם באפליה הממשלתית כנגד מעמד הביניים, ולכן אני תומך בכל ליבי במחאה. זו בדיוק המחאה שלנו. העובדה שזוג צעיר אינו מסוגל לקנות דירה ולגדל ילדים, גם כאשר שני בני הזוג משכילים, עובדים ומרוויחים משכורת טובה, אינה מתיישבת עם ההיגיון.

המוחים אינם שייכים למאיון העליון של מדינת ישראל ואף לא לעשירון העליון. ולמרות זאת, על פי הגדרות הממשלה, הם ממעמד סוציו-אקונומי גבוה. אל תטעו, בסולם הממשלתי המעוות הזה, להכנסה משקל נמוך. והרי רוב המוחים גרים ביישובים מאשכולות סוציו-אקונומים גבוהים ובמרכז הארץ.

על פי הלמ"ס (הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה) ההכנסה הממוצעת לנפש בכפר ורדים היא כ-4,200 שקלים ברוטו. פחות מתל אביב, רעננה, הרצליה או תל מונד הנמצאים במרכז (ואני כלל לא משווה לכפר שמריהו או סביון). זוג עם שני ילדים, אם כן, חי מכ-17 אלף שקלים בחודש. עשירון 8. תעשו את החשבון לבד, הם לא גומרים את החודש.

בסך הכל מתגוררים 2.155 מיליון תושבים ב-68 רשויות מאשכולות סוציו-אקונומים גבוהים ברמה 7-10. מתוכם בפריפריה (אשכול פריפריאלי 1-4) מתגוררים רק 36 אלף תושבים ב-9 רשויות. שימו נא לב לפרופורציות, רק 1.6 אחוז מהתושבים המתגוררים ביישובים "חזקים" נמצאים בפריפריה! מה הפלא שהפער בין פריפריה למרכז גדול כל כך?

כמו כל מעמד הביניים, גם ישובי הפריפריה "החזקים", מופלים לרעה על ידי הממשלה ותושביהם אינם מקבלים שום תמריץ להמשיך ולהתגורר בפריפריה ולאורך גבולות המדינה. משרד התרבות, למשל, מגדיר פריפריה כיישוב הכלול בהחלטת ממשלה 1060 (כפר ורדים כלול כמובן) ושייך לאשכול סוציו-אקונומי 1-6. קראו נא את השורה האחרונה שנית. ההגדרה הזו יוצרת עיוותים שפשוט לא ייאמנו: מטולה, על פי משנתה של השרה לימור ליבנת, אינה פריפריאלית. גם יסוד המעלה, כפר ורדים, ראש פינה או כפר תבור. כל אלו, אליבא דלימור ליבנת, אינם בפריפריה. ואם רוצים לשנות זאת, אז אופטימיות חברים, אופטימיות ונחישות. זה מה שאנחנו צריכים בקיץ החם הזה.

בשיח הציבורי הפופוליסטי בישראל, הטעות שכולם עושים היא להניח שמעמד סוציו-אקונומי גבוה שווה הכנסה גבוהה. זוהי טעות. שני עובדים סוציאלים, משכילים, מרוויחים משכורת פחות מהממוצע הארצי. ועדיין, על פי הלמ"ס ייחשבו למעמד סוציו-אקונומי גבוה. הממשלה מתכחשת אליהם. הממשלה מתכחשת אלינו.

בעת הזו עלינו לוודא שלא ישובו חזרה אל שיח "השוויון הסוציו-אקונומי" המטעה והמפלה אשר תוצאותיו הם הכבדת הנטל על מעמד הביניים. הכבדת הנטל עלינו.

תוצאות המאבק חשובות לנו מאוד אבל בקיץ הזה, לשם שינוי, אנחנו אופטימיים.