א-לה כפר גליון אוגוסט 196 | אייל כץ

אייל כץ

שבעה

מותו המפתיע של אבי החזיר אותי לשבוע מרוכז בבית נעוריי. כמה תובנות ודיאלוג מוגזם

ריאליטי. לא רואים טלוויזיה כשיושבים שבעה. מצד שני, זה כמו תערובת של המון תוכניות, חלקן מפעם והרוב ריאליטי. "חיים שכאלה", כמובן, באדיבות אלבומי תמונות. "האח הגדול" ו"24/7", כי יש הרבה אנשים ממש באותו חדר ויש דרמות קטנות וגדולות. "מאסטר שף", כי תחרות הבישול בין החברות שהביאו אוכל התעלתה לרמה סופר גבוהה. אולי לאייל שני היה מה להגיד, אבל חיים כהן היה מלקק את האצבעות. ויותר מכל "הישרדות", רק בלי הקטע של ההדחה.

הארשת. מי שנכנס לבית אבלים, לעולם יעטה על פניו ארשת טראגית, כמתבקש. הבעיה היא המינון. מעטים בלבד מצליחים לדייק באותה הבעת פנים. הרוב המכריע מכרכם פניו משל זה עתה חרב עליו עולמו, גם אם בקושי הכיר את המנוח. בזווית מסוימת מול הדלת, ניתן לעתים להבחין כיצד עוטה מנחם זה או אחר את הארשת על פניו בעודו פותח את הדלת. לעתים, האבלים בדיוק צוחקים מאיזה זיכרון חביב, מה שמעמיד את עוטה הארשת באתגר מחודש: איך לחייך קלות להלצה שלא שמע, ובה בעת לשמור על הארשת.

המורשת. אנחנו יהודים חילוניים. המשמעות היא שאנחנו קוברים כמו יהודים ומתאבלים כמו יהודים, אבל לא ממש בקיאים באיך עושים זאת נכון, וכמובן שלא מקפידים על כל דבר. המוטו שאימצנו הוא "כל אחד איך שהוא מרגיש". אני, למשל, הרגשתי שחם ודביק, ועל החולצה הקרועה ויתרתי כבר ביום הראשון. הקפדתי על החלפת חולצה מידי יום, שכן זהו מנהג יהודי חשוב מאוד בעיניי, במיוחד בחודש אוגוסט ובלי שום קשר למותו של פלוני. גם הרשיתי לעצמי להגיש עוגיות למבקרים, ואף לצאת מהבית להקפיץ נכדים לתחנות אוטובוס.

הפוסקים. מה שכמובן גרר נזיפות, תוכחות וצקצוקי לשון בפניי ושלא בפניי. והיו גם הסברים מאירי עיניים מאורחים שביקשו להחזירני לדרך הישר, להעמידני על טעותי ולהסיר מדרכי את מכשול בורותי. כל מי שמנשק מזוזה נעשה פוסק הלכה, מורה נבוכים ובקיא בהלכות אבלות. לרוב, ברגע ששאלתי אם מדובר במנהג או בהלכה פסוקה, ואם זו הלכה האם היא מאורייתא או מרבנן, הניחו לי לנפשי.

המבוכה. ובכל זאת אי אפשר להתחמק מתופעה שאני קורא לה "מבוכת החילוניים". אכן, איננו בקיאים בהלכה, וממה שאנו מכירים ולומדים תוך כדי תנועה, לך תחליט מה לאמץ, על מה להקפיד, איפה לחפף ועל מה לוותר לגמרי. המוטו "כל אחד איך שהוא מרגיש" הוא קו מנחה לא רע, אבל יכול גם להיות טריקי. כי מצד אחד אתה מרגיש שזו גסות רוח לא להגיש כיבוד לאדם שמבקר בביתך, ומצד שני יש מנחמים שאשכרה נפגעים מזה.

גיליון רפואי. נושאי שיחה פופולאריים במיוחד הם מחלות ומיתות. מילא שנאלצתי לספר אינספור פעמים את סיפור מותו של אבי, הרי לכבודו התכנסנו, אבל רבים מבני שיחי מצאו לנכון לגמול לי בסיפורי מיתה משלהם. אולי הם חושבים שזה מנחם שההורים שלהם מתו בגיל עוד יותר צעיר, או שאבלים מפתחים חיבה מיוחדת לסיפורי מחלה ארוכים שמסתיימים, כמובן, במוות. וכך נאלצתי להקשיב בסבלנות לפחות לארבעה סיפורי מחלה מפורטים של אנשים שכלל איני מכיר והלכו לעולמם זה מכבר. מזל שמראש הייתי עצוב.

הקלישאה. עניין גאוני השבעה. כן, אני יודע, אמרו את זה קודם. אבל אם המשפט לא היה נכון, הוא לא היה הופך לקלישאה.

דיאלוג. שהתנהל באמת בין אב לבתו.

- שמע, דווקא די נחמד השבעה.

- כן, אה? אבא, גם כן כשהיה חי לא עשה ככה שמח. ווי, אני לא מאמין שזה יצא לי מהפה. שיישאר בינינו, אה?

- למה? ציניות זה מנגנון הגנה מעולה.

- כן, אבל לפעמים הוא מפריע להתחבר באמת לרגשות.

- אז מפריע. קצת מגזימים בחשיבות של ה"להתחבר לרגשות". בכי, רגשות אשם, כאבי לב, מה כל כך טוב בזה?

- אבל מי שלא יודע להרגיש כאב גם לא יידע לאהוב באמת.

- לדעתי מפריזים גם בחשיבותה של האהבה. מה כבר יוצא מכל האהבות האלו?

- היי, לפעמים יוצא מזה סקס. בגילך את אמורה לדעת.

- נו, באמת. קודם כל אפשר סקס בלי אהבה, ובינינו, גם הסקס הוא קצת אובר-רייטד. כמה דקות של כיף, ואחרי זה מה?

- בזכות הסקס יש ילדים.

- ילדים, נו. כשהם תינוקות לא ישנים בלילות בגלל הבכי, בנעורים בגלל הדאגה ובסוף הם עולים לך הון על טיול לדרום אמריקה, לימודי קולנוע באוניברסיטה ואוהל מדוגם למחאה בשדרות רוטשילד, כי מה כבר אפשר לעשות עם תואר בקולנוע. בינינו? גם בקטע של ילדים יש הגזמה פראית.

- אבל אם לא נביא ילדים, כשיגיע יומנו לא יהיה מי שיישב עלינו שבעה.

- האמת, צודק. שבעה זה דווקא די נחמד.

אבא. היה שלום, אבא. מקווה שתמצא מנוחה נכונה. אני אוהב אותך.