א-לה כפר גיליון 195 יולי 2011 | אייל כץ

אייל כץ

האיבר הכי חשוב בגוף 

סיפור מיוחד לבני 18, רגע לפני שהם מתחילים את מה שמכונה החיים האמיתיים. ולמרות מה שקראתם באינטרנט, אין בסיפור כתפיים

בתוקף תפקידי כאב למסיים י"ב (מזל טוב, איתן) השתתפתי בשבועות האחרונים בכמה וכמה אירועים (שלושה, למעשה, כולם מאוד נחמדים ומרגשים) ושמעתי די הרבה ברכות. הורים, מחנכים, תלמידים, בעלי תפקידים, פוליטיקאים, מתנדבים, מנחים, חברים ועוד אנשים נפלאים שאיחלו לנוער את מיטב האיחולים וציידו אותו בשפע תובנות ל-102 השנים הבאות.

לנוכח הצטיינותם של הללו במלאכת הברכה, אני די מבין למה אף אחד לא ביקש ממני לעלות ולברך. מבואס, אבל מבין. ולנוכח העובדה שיש לי טור, אני מנצל את הבמה להביא סיפור.

שמעתי אותו לפני הרבה שנים מפיו של יוסי אלפי הגדול, אני כותב אותו מזיכרון ואני בטח מפספס הרבה ניואנסים. אבל אני מספר אותו גם כי לדעתי הוא ממש חשוב לכל מי שמתחיל את חייו הבוגרים, ובעיקר כי זה אחלה סיפור. או במילים אחרות, גם כי יש לו מוסר השכל, ובעיקר כי יש לו פואנטה. ואני מבטיח לכם שזה ממש, אבל ממש לא הסיפור עם הכתפיים, שקיבלתם איזה אלף פעמים במייל.

חמישה חכמים סינים (או הודים, או יהודים, או סתם מזרחיים, אבל בטוח לא אמריקנים) מתווכחים ביניהם מהו האיבר הכי חשוב בגוף. חכם הראשון טוען שמדובר בעיניים. "הכי חשוב זה לראות את המציאות נכוחה", הוא מסביר. "ולראות זה להבין, לראות גם את העתיד, ואם תראה את הדברים בצורה נכונה, כל השאר כבר יבוא מאליו".

"ואני סבור שהפה הוא האיבר החשוב ביותר", גרס חכם שני. "התקשורת עם חברינו נעשית בדיבור, וגם אנו בעיקר מדברים עכשיו. מילה נכונה בזמן הנכון יכולה להביא אותך רחוק, ולהיפך – מילה לא נכונה עלולה לגרום לך נזק גדול. המנהיגים הגדולים ביותר בתולדות האנושות היו נואמים גדולים ורק באמצעות לשונם הביאו לשינויים מהפכניים. וכבר נאמר שחיים ומוות ביד הלשון".

"אם תשאלו אותי", אמר חכם שלישי, "האיבר הכי חשוב זה האוזניים. התכונה הכי חשובה בחיים היא הקשבה. אם לא תדע להקשיב לעולם, לא תוכל גם לראות את הדברים נכוחה ושום חלקלקות לשון לא תעזור לך. ומי שיודע להקשיב באמת יידע לעזור לחבריו ולהביא תועלת לכולם. ההקשבה היא המפתח לכל ולכן האוזניים הן הכי חשובות".

"כולכם טועים", אמר בנימוס החכם הרביעי. "האיבר הכי חשוב בגוף הוא הידיים. עם כל הכבוד ליכולת לראות, להבין, להקשיב ולדבר, בסופו של דבר חשוב מה אתה עושה. מה טעם בהבנה מעמיקה, ביכולת הקשבה או בכושר התבטאות יוצא דופן, אם כל זה לא מתורגם למעשים? והרי נאמר מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחיקוך".

"כבודם של כל האיברים במקומו מונח", אמר חכם חמישי, "אבל האיבר החשוב באמת הוא הרגליים. אחרי שמבינים, מקשיבים, אומרים את מה שצריך, ועושים את המעשה הנכון, הדבר החשוב הוא ללכת בדרך הנכונה. הרגליים נושאות אותנו בשבילי החיים, הן שמתוות את דרכנו בחיים, ומה שחשוב באמת זו הדרך".

"אני באמת מתפלא עליכם", גרס החכם השישי. "כולכם שכחתם את הלב. מה טעם בראייה טובה, יכולת הקשבה, כושר דיבור, מעשה ידיים להתפאר ואפילו הליכה בדרכים טובות, אם כל זה לא מגיע מהלב? הכוונה, היא החשובה. ואם יש התכוונות, ויש לב טוב וכוונות טובות באמת, זה גם לא נורא אם פה ושם לא תדע לראות את הדברים כמו שצריך, תשכח לרגע להקשיב, תדבר שטויות, תחפף קלות במעשיך או אפילו תטעה קצת בדרך. לבו של האדם הוא המקור, הוא משקף את תוכו, את נפשו, והוא האיבר החשוב ביותר".

"ואני", אמר החכם השביעי לאיטו, "חושב שהאיבר הכי חשוב הוא הפופיק". אמר, הביט בחבריו, ושתק.

חבריו החכמים הביטו בו בהפתעה ודרשו הסבר.

"ובכן", אמר השביעי, "בסוף כל יום, בשעת בין הערביים, אני אוהב לשכב בחצר, להביט בנוף, להקשיב לעולם, לא לדבר עם אף אחד ורק לנוח קצת מעמל היום".

נחמד, אמרו חבריו, ואיך זה מסביר את עמדתך לגבי האיבר הכי חשוב?

"כשאני נח ככה, אני לפעמים אוהב לאכול עלים של כוסברה", אמר החכם השביעי בקול מלא ערגה, והביט בשעונו לראות הקריבה השעה.

נו, התחילו ששת החכמים לאבד סבלנות, מה כל זה קשור לפופיק?

"לפופיק?", שאל השביעי בפליאה. "ובכן, בפופיק אני שם את המלח".