א-לה כפר גיליון 195 יולי 2011 | המתנחלים החדשים

המתנחלים החדשים

קייטרינג לאלפיון העליון, חיים באנייה, קשישים שקמים מכסא גלגלים ומתחילים לרקוד, ואקזיט שתחילתו בישול ביצים קשות במכונת כביסה. לבני הזוג איריס עפרוני והשף יוסי ענבר, תושבים חדשים בכפר ורדים והבעלים החדשים של מסעדת בנחלה, יש כמה סיפורים לספר לכם. בתפקידי מישנה: רות דיין, סדאם חוסין ומיליארדר בריטי מסתורי

אייל כץ

 

החל מאמצע שנות ה-70' האכיל השף יוסי ענבר את עשירי הארץ. שרים, אנשי עסקים, אנשי ציבור, כל הסלבס של אז הזמינו אירועים מהקייטרינג היוקרתי שלו, ואך טבעי היה שיזמינו אותו להאכיל גם את המיליארדר הבריטי המסתורי שארגן אירוע בישראל. מה זה מסתורי, ולמה האיש כל כך חשוב? בואו נגיד שהאיש הזה עשה עסקים עבור גופים ישראלים ברחבי העולם, כולל במקומות בהם לישראלים קצת קשה לעשות עסקים, מה שמספק תשובה לשתי השאלות. וכמה מסתורי? ובכן, גם היום יוסי לא מוכן לספר איך קוראים לאיש. הארוחה הזאת, כפי שיתברר בהמשך, תשנה את חייו של הקיבוצניק מדגניה ב'.

 

פלאי הצ'ייקונג

איריס עפרוני ויוסי ענבר הגיעו לפני כחצי שנה לגליל, התמקמו בכפר ורדים ורכשו את מסעדת "בנחלה" בנהריה. לשניהם, מסתבר, יש סיפור חיים חובק עולם ורב תהפוכות.

איריס נולדה בחיפה כבת של רב חובל ואם אמנית. כילדה הרבתה להפליג, ובגיל 12 וחצי אף עברה להתגורר בלונדון שם למדה עד גיל 18. היא חזרה לארץ, שירתה בצבא, ושבה ללונדון כדי ללמוד שיווק, פרסום ויחסי ציבור. לאחר הלימודים שבה לתל אביב ובמשך שנים עבדה כתקציבאית במשרדי פרסום שונים.

בשנת 2000 החלה ללמוד צ'ייקונג, תורת ריפוי יפנית המבוססת על תנועה. תוך זמן קצר חוללה מהפך בחייה, שינתה קריירה והפכה את הצ'ייקונג לעיסוקה העיקרי. "המורה שלימד אותי הקים מגמה להכשרת מורים במכון ווינגייט, והחלטתי להמיר את החליפות בבגדי שאנטי. בצ'ייקונג אני פוגשת קהל אחר, של אנשים שרוצים שינוי, רוצים חיים בריאים יותר. זו שיטה מצוינת לטיפול בתופעות של חוסר איזון ומתח, ועוזרת המון לנשים בהריון".

היא החלה ללמד במקומות שונים, ואחד המקומות בהם הכי אהבה לעבוד היו דווקא בתי אבות. "זה מדהים. קשישים בכיסאות גלגלים היו קמים ומתחילים לנוע ולרקוד. לא מדברים בצ'ייקונג, הכל קורה בתנועה, וזו עבודה חזקה מאוד של גוף-נפש. היו כמה מקרים ממש מרגשים של אנשים שחיו בתוך כסאות הגלגלים, והפעילות היחידה שגרמה להם לקום ממנו הייתה הצ'ייקונג".

במקביל לניהול המסעדה, מתכוונת איריס לפתוח קבוצה גם בכפר ורדים, ומפגש אחד כבר התקיים על הדשא בחצר ביתה.

 

נישה של גורמה

ליוסי ענבר, יליד דגניה ב', היה עניין רציני עם האוכל של הקיבוץ. "שתבין, מבחינתי האוכל של הצבא היה שידרוג בל יתואר", הוא אומר. כבר כנער ידע שיעזוב את הקיבוץ, ולא רק בגלל מה שהכינו החברות בחדר האוכל. את חייו האזרחיים החל דווקא בפרק קצר במשטרה, ואף נגע בהיסטוריה. ענבר היה מעורב בניסוח המסמך "רשימת ה-11", שהצביע לראשונה על קיומו של פשע מאורגן בישראל. לאחר מכן יצא לניו-יורק ולמד שם תעשייה וניהול. למחייתו עבד בכמה מסעדות, למד לבשל ושם למעשה החל לרכוש את הכשרתו הקולינרית ואהבתו לבישול. "כשחזרתי לארץ", הוא מספר, "כבר היה לי ברור שלא אתעסק בתעשייה וניהול, אלא באוכל. הקמתי חברה ופתחתי קייטרינג. הלכתי על נישה של גורמה, שלא הייתה מאוד מפותחת בארץ".

כמעט מיד החל יוסי ליהנות מלקוחות של האלפיון העליון, שבמדורי הרכילות של אז כונו "השמנא וסלתא של תל אביב". אנשים ידועים פחות או ידועים יותר כמו רות דיין, יוסקה הראל, בנימין ג'יבלי ואחרים הזמינו אצלו אירועים, ועד מהרה הפך הקייטרינג שלו לסוג של תווית יוקרה לאירוע.

והנה אנחנו חוזרים לאותו מיליארדר. "יום אחד", משחזר ענבר, "אני מקבל טלפון ומספרים לי שמגיע לארץ לורד בריטי, שעורך אירוע ורוצים שאני אעשה שם את הקייטרינג. ויש הנחיות מאוד קשוחות. נותנים לי מספר טלפון שבו אקבל הנחיות להכנת האוכל והכללים ברורים: לא לשאול שאלות, לא לדבר עם אף אחד במהלך המסיבה וגם לא לספר לאף אחד שיש בכלל מסיבה כזו. צלצלתי למספר שנתנו לי, איזה גברת בריטית אחת אמרה לי שהלורד אוהב דגים ואוהב חריף, אישרה כלאחר יד את הצעת המחיר שלי ונתנה לי פרטים על מועד האירוע ומיקומו".

 

סכום כפול

והמיקום הזה, הסתבר, הוא גם חתיכת סיפור. ענבר ממשיך: "אני נכנס לבניין דירות בתל אביב, ומגלה שהמסיבה מתקיימת בקומפלקס של שלוש קומות שהפכו לדירה אחת. וכל קומה לבדה משתרעת על שטח של 250 מ"ר. בקומה הראשונה סלון ומטבח, בשנייה חדר שינה וג'קוזי, והקומה השלישית כולה בריכה. ובגלל שזו בריכה קצת קטנה, המים שם זורמים כל הזמן כדי שאפשר יהיה לשחות. באותם ימים, פאר כזה היה מאוד יוצא דופן".

אחרי הסיור בקומפלקס המפואר, הראתה לו סוכנת הבית את המטבח והוא התחיל לעבוד. "מאותו רגע ועד סוף האירוע לא ראיתי אף אחד חוץ מהמלצריות שבאו לקחת את האוכל. רק שמעתי את הרעש של המסיבה, אבל אפילו לא הוצאתי את האף להציץ. אחרי הקינוחים נכנס למטבח גבר כבן 50, ובמבטא בריטי ברור שאל: 'מי אחראי לקטסטרופה הזו?'. מייד התייצבתי ואמרתי 'אני!'. הוא חייך חיוך רחב, ואמר 'אקסלנט ג'וב', וככה למדתי להכיר את ההומור הבריטי. רשמתי חשבונית, אשתו רשמה לי צ'ק, הוא השאיר טיפ שמן במיוחד למלצריות ונפרדנו. המשכתי לעבוד בחיסול האירוע, ורק למטה, באוטו, הוצאתי את הצ'ק מהכיס וגיליתי שהסכום שרשום בו הוא בדיוק כפול מהחשבונית. בבוקר הצלחתי איכשהו להגיע אליו בטלפון ואמרתי לו שנפלה טעות בצ'ק. הוא הבהיר לי שזו לא טעות וכך הוא מביע את הערכתו לאוכל. והאמן לי, גם המחיר המקורי לא היה זול".

 

סדאם הרס ת'מועדון

בין הלורד המיליארדר לקיבוצניק הצעיר נרקמו קשרי ידידות שכללו בעיקר שיחות טלפון ופה ושם מפגשים. יום אחד, מספר יוסי, קיבלתי ממנו מתנה – אלבום אוכל מפואר, שכולל צילומים ומתכונים של קלאב "מוסימן" היוקרתי בלונדון. הקלאב הזה משרת את אצילי לונדון וגם את בית המלוכה. יחד עם המתנה הזו באה הצעה: "בוא נקים קלאב כזה בתל אביב. אני אממן, אתה תנהל, ונהיה חמישים חמישים". יוסי לא חשב פעמיים. "מיד אמרתי כן", הוא נזכר, "והאיש אמר לי 'תירשם ללימודים בבית הספר של הקלאב, אני כבר אדאג לתשלום'. השותף החדש שלי שכר עבורי פנטהאוז בהמפסטד, ולמדתי שנה בקלאב 'מוסימן'. נדהמתי כשהתברר לי ששכר הלימוד עמד על 85 אלף פאונד לשנה. המקום פעל בסטנדרט של שלושה כוכבי מישלן, למרות שהמסעדה לא הייתה פתוחה לקהל הרחב. מחיר ארוחה לחברי מועדון עמד אז על כ-100 פאונד. זו הייתה שנה מאלפת, ובסיומה התחלנו להקים את המועדון בתל אביב".

הימים תחילת שנות ה-90', ישראל עדיין בעידן של טלוויזיה חד ערוצית, אבל הרבה יותר מפוכחת ונהנתנית מבעבר. תל אביב כבר מוגדרת כ"עיר ללא הפסקה", ונדמה שהשעה כשרה למועדון יוקרתי שישרת את אצולת הממון המקומית. המקום שנבחר היה בצפון תל אביב, במבנה לבן מול נמל תל אביב וההכנות היו בעיצומן. "אלא שחצי שנה לפני הפתיחה המיועדת פרצה מלחמת המפרץ, טילים התחילו ליפול על תל אביב והעיר התרוקנה מתושביה", נזכר יוסי. "הלורד צלצל אליי ואמר לי תסגור, סורי, I lost my faith in the middle east. סדאם חוסין הרס לי קצת".

 

מיזם ביצי השליו

ענבר המשיך להפעיל את הקייטרינג שלו, ואף הפעיל וניהל כמה מסעדות במרכז. בין השאר פתח סטיקייה בשם "אצל הרצי וג'קי" בראשון לציון, מסעדת הגורמה "סיפור ישן" בתל אביב וניהל את רשת בתי התה של ויסוצקי.

ההרפתקה הבאה שלו קשורה לביצי שליו. "יום אחד פונים אליי אלי ורועי אסף, שני מושבניקים, אב ובנו, שיש להם עסק של ביצי שליו. אמרו לי 'בוא תהיה שותף שלנו, רק תעזור לנו לפרוץ. היום העסק לא מתרומם'. שאלתי 'מה זה לא מתרומם', אמרו לי 'אם אתה אומר לא, אנחנו סוגרים'. אז הלכתי איתם לבדוק את השטח במושב משמר השבעה.

"תוך כדי הסיור בין הלולים של המטילות אנחנו עוברים ליד מחסן פחונים נעול וסגור שניצב בין הלולים. שאלתי מה יש שם, אמרו לי סוד. אמרתי איך סוד, אנחנו שותפים. אז הם השביעו אותי שלא אספר לאף אחד על מה שאמצא שם והסכימו להכניס אותי בחרדת קודש. בפנים אני רואה מצד שמאל שתי מכונות כביסה קריסטל ישנות, ובצד הימני מבנה לא ברור שעשוי מכל מיני גרוטאות, צינורות ומשטחים. מה מתברר? כשעושים מביצי השליו ביצים קשות קשה מאוד לקלף אותן בלי לפצוע אותן. האבא המושבניק היה מהנדס ופנסיונר של הכור האטומי, וערימת הגרוטאות הזו הייתה בעצם מכונה עם כל מני מימברנות, צינורות ומעברים שמצליחה לקלוט ביצים קשות בצד אחד ולהוציא אותן מקולפות ונקיות מצד שני. וההספק דמיוני כמעט: 50 אלף ביצים בשעה".

ומכונות הכביסה?

"חשבתי שזה ברור. במכונות היו מבשלים את הביצים, והחצי-סחיטה שימשה ליצירת הסדקים הראשונים בקליפה".

ענבר למד את שוק ביצי השליו העולמי וגילה שרק ביפן, למשל, יש לביצי השליו שוק של 300 מיליון דולר בשנה. בהמשך הוא הוסיף לשיטות הבישול המסורתיות עוד כמה טעמים משלו, ועל בסיס המתכונים שלו בצירוף המכונה של המושבניקים, פיתח מוצר: ביצי שליו כבושות ומקולפות, ארוזות בקופסה, מוכנות לשימוש מיידי של שפים. צנצנות הביצים הגיעו בכמה טעמים, ואת הטסט, נזכר ענבר, עשה על חבר מצרפת, שהיה משווק גדול של כבד אווז ובעל ידע רב בתעשיית המזון. "אחרי שבועיים הוא חוזר אלי כולו נלהב, ומעביר לי הזמנה ל-12 מיליון ביצים. הסברתי לו בעדינות שבסך הכל יש לנו לול עם 2,000 שלווים וייקח כמה שנים להגיע לכמות כזו של ביצים, אבל הבנתי שיש לנו עסק".

המוצר החדש נחל הצלחה ביריד מזון ובהמשך הצטרף למיזם קיבוץ כפר עזה מהדרום שהקים מפעל על בסיס המכונה של אלי אסף והפיתוח הקולינרי של ענבר.

 

לומדים את הגליל

את השיחה עם איריס ויוסי אני מנהל במהלך ארוחה טובה במסעדה, במה שנועד להיות סיקור סטנדרטי של מסעדה (ראו בנפרד) והתפתח לערב סיפורים מרתק. הם חיים יחד כבר שמונה שנים, ולכל אחד מהם בת ובן בוגרים מנישואים קודמים. חבר נוסף ושווה מעמד במשפחה הוא עוג, טרייר רוסי שחור, העונה בקלות להגדרה "ענק חכם וטוב לב". כמעט תמיד הוא איתם, וכשיוסי מבקש ממנו לא להתקרב לאורחים במסעדה הוא מסביר לו בסוג של התנצלות שהם עלולים לחוש לא בנוח. כצפוי, עוג מבין ומתיישב חזרה לצידנו. מה שמפתיע זה רק העובדה שהוא לא פותח את הפה ומדבר בעצמו.

כבר חצי שנה שהם בפרק הגלילי שלהם, שנולד כמין שילוב של צורך להירגע קצת עם הרצון לאתגרים חדשים. איריס: "היחסים של יוסי ושלי מבוססים על חלומות משותפים. לפני שנה גילינו פתאום שלשנינו יש חלום לגור בגליל, והנה אנחנו כאן, בינתיים עוד לומדים".

כמו רבים שמגיעים מהמרכז לגליל, גם להם יש תגליות חינניות לצד כמה אכזבות. יוסי, למשל, קיווה למצוא כאן מטבח מקומי, אבל לדבריו, לצד כמה מקומות מעולים (התאהבנו במסעדת ברהום בתרשיחא, מעידים השניים) גילה הרבה שרלטנות מרגיזה. גם את הלקוח הגלילי הם מנסים ללמוד. איריס: "בוקר אחד ישבו כאן שני אנשים שעות, בחורה צעירה וגבר. היא ראיינה אותו או משהו, ובמשך כל אותן שעות הזמינו רק מים רגילים ושום דבר מהתפריט, אפילו לא כוס קפה. כשסיימו ופנו ללכת מבלי להשאיר אפילו טיפ, פניתי אליהם, הסברתי שאני חדשה בגליל, ושאלתי בעדינות אם זה מקובל כאן. לפי המבוכה שלהם, הבנתי שלא כל כך".

יוסי: "יש הבדל בתרבות הבילויים, וחייב להיות הבדל כזה. אבל אני חושב שגם כאן מתפתחת תרבות בילויים תוססת יותר, שתכלול גם את אמצע השבוע וגם בילוי איכותי בלי שחוגגים איזה אירוע מיוחד. כשנכנסתי למסעדה והראיתי את התפריט החדש לבעלים הקודם, הוא הסתכל על חלק מהמנות ופסק 'זה לא ילך. כאן זה נהריה, לא תל אביב'. כמה ימים אחרי שהשקנו את התפריט החדש ישב כאן סועד לא צעיר והזמין את אחת המנות האלו. שאלתי אותו איך היה, והוא סיפר לי כמה נהנה, ובלי שבכלל שאלתי אמר: 'זה בדיוק מה שצריך היום בנהריה'. מבחינתי, זה סימן".