א-לה כפר גליון מספר 178 נושא: הבית הגלילי. מרץ 2010 | ד"ר מרדכי אביעם

מי יציג את הבית הגלילי (העתיק) שלי?

חזרה לכתבות

אם המדינה הייתה משקיעה כסף בפיתוח עתיקות יודפת, ניתן היה להיכנס לתוך בתים מלפני 2,000 שנה, לראות את המקוואות, נולי האריגה, כלי הבישול ונרות השמן. ובכרמיאל אפשר לשחזר כפר בן 1,700 שנה

"עם שאינו מכיר את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" (יגאל אלון).
משפט זה מייצג את ההיבט הציבורי והלאומי של ארכיאולוגיה בכל מקום שהוא על פני כדור הארץ. בארצות הנאורות המחקר הארכיאולוגי, ובייחוד הצגתו לציבור הלא-אקדמאי, נמצאים במקום חשוב והממשלות מעניקות לכך עדיפות מסוימת. גם בארצות "פחות" מתקדמות יש התייחסות רבה להצגת הממצא הארכיאולוגי וחשיפתו לציבור, בייחוד לצרכי תיירות. אחת הדוגמאות הטובות היא תורכיה. ומה בארץ? היכן מיקומנו בין ה"מפותחות" ל"מפותחות פחות"?
עד לפני כ-30 שנה הייתה הארכיאולוגיה נדבך חשוב בעשייה הציונית ובחיבור האנשים לארץ, בעיקר בהיבט היהודי אך לא רק. משרדי הממשלה ראו גם את החשיבות בחפירה והצגה של הממצאים ברחבי הארץ לטובת התיירות. אבל מאז חלה הידרדרות עמוקה ונראה כי הארכיאולוגיה הפכה ל"נטל" בעיניי השלטון ובעקבות כך גם בעיניי הציבור. בתחילת ימי הטלוויזיה הייתה תכניתו של פרופ' יגאל ידין "צפנת פענח" להיט גדול (אז עוד לא הומצאה המילה רייטינג). בעיתון "במחנה" הייתה תמונת אמצע של אתר עתיקות או חי-צומח ולכל עיתון שכיבד את עצמו היה כתב לענייני ארכיאולוגיה. מה נותר מזה? כלום! אין רייטינג! הציבור צריך תכניות ריאליטי אוויליות!

ואיך כל זה קשור לבית?

בחפירות ארכיאולוגיות שנעשות בארץ נחשפים שרידיהם של בתים פרטיים, לעיתים על חלק מציודם, והם משקפים את חיי היום-יום של תושבי הארץ הזו בתקופות השונות. זהו בדיוק המקום שבו יכול להתחבר כל אדם ובוודאי כל בן נוער וילד אל אבות אבותיו, ולא משנה בן איזה דת ולאום הוא. אלו האנשים שחיו בארץ, במקרה הזה בגליל, כך נראה היה ביתם, בכלי זה הם אכלו, כך הם שמרו על המים שלהם וכן הלאה. אין ספק כי נתונים כאלו יש להם חשיבות רבה בהבנת העולם המתפתחת אצל הילד וביצירת איכות חיים גבוהה יותר. הדרך הטובה ביותר להציג ארכיאולוגיה ועבר היא לאו דווקא באמצעות המונומנטים הגדולים של רחובות עמודים ותיאטרונים עתיקים, אלא בשילוב שבין אלו לבין בתי המגורים של האנשים הפשוטים, וזה נדיר בארץ.
כל המבקר בבית שאן, למשל, יכול לחוות את פארה של העיר. אך תמיד כשאני מדריך שם שואלים המטיילים, מבוגרים כילדים: "אז איפה גרו האנשים, אלו שבנו וניקו את המבנים האלו?", ואינני יכול להראות להם דבר!
בקצרין שבגולן הייתה פריצת דרך. לאחר סיום החפירות הארכיאולוגיות בכפר העתיק, הוצגה תכנית שהפכה לממש וזכתה לשם "הכפר התלמודי". במסגרת זו שוחזרו שני בתים, האחד בתהליך בנייה ובו מוצגים הכלים והשיטות לבניית בתים בעולם העתיק, והשני בשלמותו על כלי הבית שבו. במסגרת פעילות עם תלמידים, מתלבשים המדריכים ולעיתים גם התלמידים בלבוש "עתיק" והבית הופך להיות שוקק חיים. הדרכתי שם עשרות פעמים, ןגם ללא "מציגים" הופך הביקור במקום לחוויה אינטימית של כניסה לביתו של "רבי אבון", דמות ששמה השתמר בכתובת על ארון קבורה בקצרין.
למה רק בקצרין? בגלל סיבות פוליטיות זוכה מדי פעם הגולן למכות מהמקל ולעיתים לנגיסות מהגזר. בכמה מהנגיסות האלו הושקעו מיליונים רבים בפיתוח אתרי תיירות ובהם גם אתרי ארכיאולוגיה וכך הצליח הרעיון לשחזר את חיי היום-יום של אנשי קצרין. כך צריך להציג ארכיאולוגיה!
ומה בגליל? שהרי כאן אין בינתיים ויכוחים פוליטיים על עתידו, אז משקיעים פחות, לא רק בארכיאולוגיה...

הבה נעלה שני מקרים אקטואליים. בחפירה ארוכה של שבע עונות נחשפו שרידיה של העיירה היהודית יודפת שבגליל התחתון. עיירה זו שתושביה התפרנסו מחקלאות ומלאכה הייתה הראשונה לעמוד בהתקפת הזעם של הצבא הרומי עם פרוץ המרד הראשון נגדם בשנת 67 לספירה, וכתוצאה מכך חרבה לחלוטין וננטשה. בחפירותינו התגלו הבתים ההרוסים ושפע של ממצאים המעידים על ימיה האחרונים של העיירה, אבל גם על התפתחותה. התגלו ממצאים מחיי היום יום ומהפעילות הכלכלית, ודרכם ניתן לשחזר חלק ממהלך החיים לפני 2,000 שנה כולל את החלק הדתי של חיי התושבים כמו מקוואות טהרה. הבתים פשוטים, בנויים אבני גוויל, רצפותיהם עשויות סלע מיושר או עפר מהודק, גגותיהם היו עשויים קנים ובוץ. באופן מפתיע ובלתי רגיל, השתמר בית אחד, ממנו חפרנו רק חדר אחד, שקירותיו היו מכוסים בתמשיחי קיר צבעוניים, וכך גם רצפתו, מרהיב עין ומעניין! זה היה יכול להיות כל כך מעניין מלמד, לראות בתים משוחזרים של פשוטי העם ושל שכבות העילית. אם מדינת ישראל, בוודאי לאור הרעיון של "אתרי מורשת", הייתה משקיעה כסף בפיתוח יודפת, השלמת החפירה, שימור ושיחזור חלקים של העיירה, ניתן היה להיכנס לתוך בתים, לראות את המקוואות, את נולי האריגה, את כלי הבישול, את נרות השמן ולהשוותם לאלו של בית הפרסקאות, בתי העשירים, שבאחד מהם אולי אף שהה יוסף בן מתיתיהו, מפקד הגליל, שמנפילת יודפת ואילך הפך להיות ההיסטוריון של העם היהודי הקדום.
אבל יודפת מציגה רק חלק מבתי הגליל הקדומים, בתים של יהודים מימי בית המקדש השני. בתקופה הביזנטית חיו בגלל העליון המזרחי ובגליל התחתון, יהודים בעיקר, בתיהם נחשפו בכפר נחום, כורזים, חורבת שמע ועוד, אך אף לא אחד שוחזר במלואו. בגליל המערבי התקיימו יישובים נוצרים. אנו מכירים אותם ממבני הכנסיות שלהם (ראו במסגרת על הכנסייה בנהריה), אך אף לא אחד מבתי המגורים שלהם נחשף והוצג.

בליבה של כרמיאל, אחת הערים המרכזיות של הגליל, ממש מאחורי בניין העירייה, נמצאת חורבת בתה, על גבי גבעה גבוהה. במקום נחשפו בעבר שתי כנסיות שאחת מהן הייתה בעלת רצפה צבעונית שהיו בה כמה כתובות ביוונית. בתום החפירה הכנסייה ננטשה ועברה תהליך של הרס. סביב הכנסייה נמצאים שרידי הכפר הנוצרי. בעבר ערכנו במקום חפירה שחשפה את ראשי הקירות של בתי הכפר. כפר שלם שרד שם ובו ניתן היה לראות, בנוסף לכנסיות, גם בורות מים, מאגר מים, בית בד לתעשיית שמן, כבשן יוצרים לתעשיית כלי חרס ואפילו חומה המקיפה אותו מסביב. ממצאים אלו עשירים אפילו מהממצאים בקצרין. אם עיריית כרמיאל הייתה משלבת זרועות עם רשויות המדינה האחרות ומבצעת במקום חפירות ארכיאולוגיות שבהן היו שותפים גם בני הנוער של העיר, והחפירה הייתה מלווה בשימור ובפיתוח, ניתן היה אחרי שנה או שנתיים לטייל בסמטאות כפר גלילי מהתקופה הביזנטית (מאות 4-6 לספירה), להיכנס לבית הבד המשוחזר, לראות את כבשן היוצרים ואת כלי החרס שיוצרו בו, את חדרי המגורים והחצרות, מתקני הקבורה שמסביב ועוד ועוד. באותה כרמיאל, שאין בה אטרקציות תיירותיות וראשיה מנסים ל"להמציא" כל מיני יוזמות כדי למשוך את התיירים העוברים בכביש, סקרנו וחפרנו לפחות חמש כנסיות שלכולן יש רצפות פסיפס יפות.

אז למה אין לנו בית עתיק גלילי? כי האזרחים כנראה זכאים לקבל את מה שהם דורשים ובסך הכל גם הרבה פחות מכך. הגליל איננו בעדיפות לאומית (למרות כל הנאמר), ופרנסי המדינה לא רואים במשאב הטבע היחיד שלנו כלי להגברת החינוך והתיירות. אז אין לנו!

הכנסייה הביזנטית המוזנחת

בעיתון הקודם של א-לה-כפר הוצג סיור לתולדות נהריה וגם סיור זה התעלם, כפי שנוהג גם ראש העיר מר ג'קי סבג, משני מבנים ארכיאולוגיים חשובים ומעניינים, שמוזנחים והולכים ומתפוררים. על שפת הים, ליד הקאנטרי קלאב, מתפרקים לאיטם שרידי מקדש מהתקופה הכנענית שנחשף לפני שנים רבות. במסגרת שיפור פני העיר הוא הוקף גדר בלתי חדירה, אין כל שלט הסבר במקום והצמחייה עולה ומטפסת עליו. ממצאים שנמצאו בו מוצגים במוזיאון ישראל!
אבל הגרוע מכל היא הכנסייה מהתקופה הביזנטית בגבעת כצנלסון. לכנסייה זו יש רצפת פסיפס מהיפות בארץ. סכום כסף גדול הושקע בהקמת מבנה לשמירת הכנסייה בתרומת תושבים מהעיר התאומה בגרמניה – בילפלד. במשך כמה שנים היה המקום פתוח לביקורים, אך מזה למעלה מעשור הבניין נטוש ושיחי הבוגנוויליה מכסים אותו ואין איש מבקר. מדוע? השמועות אומרות שראש העיר, שהתייעץ עם רבנים, החליט לסגור את המקום מטעמים מובנים.

אז לא רק בתים עתיקים אין לנו, גם כשיש כבר עתיקות יפות שהושקע בהן כסף רב, הן יורדות לטמיון.
הבה ונהיה אופטימיים ונחשוב שעוד כמה שנים, לקראת חג הפסח, נוכל לבקר גם בבתים גליליים עתיקים.

*

הכותב הוא ארכיאולוג, מנהל המכון לארכיאולוגיה גלילית במכללה האקדמית כנרת

בתמונה:
ציור פרסקו משוחזר ביודפת

 
   

חזרה לכתבות