א-לה כפר גליון מספר 178 נושא: הבית הגלילי. מרץ 2010 | אייל כץ

הנדימן

חזרה לורדה ומדורים

על הסיפוק וההנאה הכרוכים במלאכות הבית הקונסטרוקטיביות

אין סיפוק גדול יותר מלהתהלך בביתך ולהתגאות במעשי ידיך להתפאר. השידה שבנית, המדפים שתלית, המחיצה שהגית, תאורת הסלון שחיווטת כמו חשמלאי מוסמך והספוטים המעוצבים ששיקעת באמנות בהנמכת הגבס (אותה דווקא התקין בעל מקצוע, אבל ראית בדיוק מה הוא עושה ובפעם הבאה – עליך!). וכשאתה יוצא לגינה, מה נעים יותר מלבחון את המסלעה שערמת בזיעת אפך ועכשיו היא מתנשאת לתפארה מעל הדשא הקצוץ למשעי (בשבת כיסחת, אלא מה), מעוטרת בשלל צבעי הפריחה של השתילים ששתלת, השקית, דישנת, טיפחת, גידלת והבאת עד הלום.
ואין גם הנאה גדולה מעצם המעשה. קחו למשל מלכה פשוטה יחסית כמו התקנת מדף עץ פשוט. כמה תכנון, סדר וארגון יש במלאכה. אתה נוטל את המדף ומצמיד אותו למיקום האידיאלי בקיר (שזה בדיוק איפה שאשתך מחליטה למקם אותו). אחר כך אתה מניח עליו את הפלס הכחול, מאזן, מסמן בעיפרון (ששלפת מהאוזן, מקצוען אתה) קו דק מתחת למדף ומניח אותו מעדנות בצד. ואז מצמיד את הזוויות לקיר, מפלס גם אותן, יקה שכמוך, מסמן בעיגול את מיקומם של החורים, ומתפנה לרגע השיא. מקדחת הבוש הישנה נכנסת לפעולה. שישה קידוחים מדויקים, עם המקדח והדיבלים שהותאמו במדויק זה לזה ושניהם יחד למידותיו של המדף. עד שלבסוף מונח המדף צמוד לגמרי לקיר, "ישר פלס", ו"לא זז מילימטר", למרות שאתה מנענעו בכוח כדי לבדוק. עונג צרוף.

חיי מדף

כלומר, אני מניח שחוויות אלו אכן מספקות חוויות רוחניות של התרוממות הנפש. הרי זה מה שכולם מספרים. ממני, בכל אופן, נמנעים הסיפוק, ההנאה והעונג הכרוכים במלאכות הבית הקונסטרוקטיביות. ובאמת שניסיתי. מדי פעם אני עדיין מנסה, כי לא אחד כמוני יתייאש, ולמען האמת אני מרגיש שאני בדרך. עוד כמה פרויקטים, וגם אני אגיע אל האושר.
עד שלב סימון העיגולים אני בהחלט נאמן למה שמתואר כמה שורות למעלה. ואז, לאט לאט, מתגלות סטיות קלות מהסצנריו המתוכנן. הקידוח הראשון עוד עובר בהצלחה. המקדח (וידאה, ברור) חודר את הקיר בבטחה, בז להתנגדותה של הלבנה. אין, אין על הגרמנים האלה, איך שהם יודעים לייצר כלי עבודה. החור אמנם מתרחב טיפונת לקראת פני הקיר, אבל מה שחשוב באמת זה מה שקורה בעומק, ושם החור מקביל ועמוק ויתפוס את הדיבל בלי שום בעיה. בעין בוחנת נראה שהחור לא בדיוק תואם את הסימון המקורי בקיר, אבל גם זו לא באמת בעיה. נעשה גם את שאר הקידוחים טיפה משמאל ולמטה מהסימונים המקוריים, והכל יסתדר.
בקידוח השני הקיר מתעצבן. אדוני, הוא אומר, פעם אחת זה בסדר, אבל פעמיים תוך חמש דקות? בגילך? פתאום המקדח לא מזיז לו, והבוש והוידאה גם יחד מסתובבים סיבובי סרק שבקושי חורצים את הטיח. אין ברירה. זה הזמן להילחם בקירות, וזו פוזיציה שמוכרת לי היטב. הבוש עובר למצב "רוטט", משקל הגוף מוסיף לעוצמה של המקדחה והבטון המזוין ("לעולם ייפול קידוח אחד לפחות על קורה מיסודות הבניין", זהו חוק פיזיקלי ידוע שניסח כמדומני איינשטיין באחת העבודות המוקדמות שלו) נכנע אט אט לפלדה הרוטטת. הנה, גם הקידוח השני מאחורינו. נכון שלחור שנוצר אפשר לדחוף אגרוף קפוץ של פעוט, אבל הילדים שלי כבר גדולים ויציקת בטון קטנה מסביב לדיבל תחזיק אותו יופי. חוץ מזה, שני ברגים זה לגמרי מספיק. בסך הכל זה מדפון קטנטן, וממש לא נורא אם חסר לו בורג.
איכשהו נוצרים לבסוף שישה קידוחים בקיר. כשאני נועץ בהם את הדיבלים אני מגלה שדווקא עכשיו הקיר איבד את כל כושר ההתנגדות שלו. הדיבלים נכנסים ויוצאים באופן חופשי לגמרי, למעט אחד שקצת מתחכך בדפנות החור כשאני שולף אותו. בשלב הזה האופטימיות שבי מתערערת קלות, אבל עדיין יש פתרונות ופטנטים: שני גפרורים מוצמדים לכל דיבל ומוחדרים יחד איתו לקיר. חמישה מתוך ששת הדיבלים מצליחים בדרך זו להישאר נעוצים בקיר גם אחרי שאני עוזב, ורק אחד נופל. אחוז יפה, תודו. אפילו מייקל ג'ורדן היה מחטיא מידי פעם.
בסופו של תהליך, אחרי שלוש שעות עבודה (לא כולל הפסקה לארוחת צהריים) מונח לו המדף על הקיר באלכסון נאה, עם נטייה אופנתית שמאלה וקידה קלה ומנומסת כלפיי המתבונן. החופש המורגש כשמנענעים אותו קלות הוא בדיוק במידה שתאפשר לו לשרוד רעידת אדמה קלה. מישן קומפליט.

סקס-אפיל של מסור

ולמרות הביצוע הנאה, אינני מצליח לחוש את הסיפוק והגאווה מפועלי. גם כיסוח הדשא, עבודות נגרות, פתיחת סתימות והחלפת הניאגרה לא מרגשות אותי. נכון שלגיזום הגדר החיה עם מסור עוצמתי, בעמידת פישוק יציבה והתנעה החלטית עם כבל המשיכה (למה המכשירים האלה מדוממים כל שלוש דקות?) יש המון סקס-אפיליות, אבל אני מעדיף להעביר את השבת בטיול נאה, על שפת הים, או בקריאת מוספי השבת. ואם להודות על האמת, למרות הצטיינותי במלאכות אלו יש פה ושם כאלה שקצת עולים עליי ברמת הביצוע. הם גם נהנים מזה, אז למה שלא יבצעו את העבודה במקומי?

ואם כבר מדברים, אתם מכירים מישהו טוב בהחלפת נורות?

בתמונה:
מדפים בביתי. גם מייקל ג'ורדן החטיא מידי פעם