א-לה כפר גליון מספר 178 נושא: הבית הגלילי. מרץ 2010 | לידיה גרינפלד

לחופש נתלו

חזרה לורדה ומדורים

בלי אטבים, בלי מייבש כביסה אבל עם עיטור אמנותי והמון תשומת לב. כך אני אוהבת לתלות כביסה בפטיו הגלילי שלי

כאשר שאל אותי העורך מה אני אוהבת לעשות בבית הגלילי שלי, אמרתי לו שאני אוהבת לתלות כביסה.
"אוי, כמה מקורי", התפעל. "אז תכתבי על זה!".
אני לא חושבת שאמרתי דבר יוצא מן הכלל. יש גברים, למשל, שאוהבים להדיח כלים. הם טוענים שזה זמן ההתרגעות שלהם. הידיים עסוקות בסבון ובכלים ואילו הראש חופשי לשוטט בעולמות עליונים או לשקוע בהרהורים. מעניין שלא שמעתי נשים אומרות זאת.

כך גם קורה לאנשים מסויימים בשעה שהם יוצאים להליכה. ההליכה ממריצה את הגוף ונותנת לו קצב ואילו המוח, שכמעט שאינו נדרש לפעילות, מתפנה למחשבות שהן לעתים פוריות יותר מהרגיל. לפעמים, תוך כד הליכה, פותרים בעיות שנחשבו בלתי פתירות לפני כן.
העובדה שתליית כביסה היא פעילות מרגיעה ונעימה לי איננה צריכה להפתיע. אמנם, עליי להתוודות מייד שאני לא תולה כביסה מקצועית. לפני שנים (היום לא הרבה אנשים תולים כביסה) ראיתי את שכנתי תולה כביסה. הכבסים היו ממויינים לפי צבע, לפי סוג ולפי גודל, מסודרים כמו חיילים במסדר וכל פריט זכה לשני אטבי כביסה, לייצוב והצמדה. פשוט, יעיל וגם יפה.
ואילו אני תולה כביסה איך שבא, פחות או יותר, ואינני משתמשת כמעט באטבים. צריך לתת חופש, גם לכבסים. יש לי חבל בודד מתוח לרוחב הפטיו, שם אני תולה את הדברים הגדולים ואילו את הקטנים אני תולה על מתקן כביסה.

הפטיו שלנו הוא רב תכליתי והוא משמש מבואה לבית, עם שער עץ חורק. הוא מתפקד גם כגינה, עם עציצים סביב סביב, משמש מקום לתליית כביסה וגם לצליית ירקות ובשר על הגריל. בצד ישנו ספסל עץ שעליו אני יושבת כאשר נחה עליי הרוח. הפטיו גם מתהדר בשתי עבודות פסיפס יפות של דלית בן שלום. העובדה שהציורים נמצאים כל אחד בגומחה המקושתת שלו על הקיר, מעלה את מעמדו של הפטיו וכבר טענו באוזניי שלא מתאים לתלות כביסה בסמוך ליצירות אמנות.
אבל אני כל כך התרגלתי לראות את הכביסה תלויה לצד המוזאיקה, עד שהמוזאיקה בלי הכביסה נראית לי מיותמת. בלי הכביסה, הפטיו נראה פתאום מנוכר לחיי הבית וריק כמו חלל תצוגה. לתחושתי, הכביסה והאמנות, זו לצד זו, מעניקות האחת לרעותה ערך מוסף.
מלבד מראה הכביסה התלויה, שהופך את הפטיו לחלל משפחתי ואינטימי, הרי שפעילות תליית כביסה נותנת לי תחושה של שיחרור, אמנם קצר מועד, מדאגות היום-יום. התלייה עצמה דורשת תשומת לב וזו פעילות שגם הגוף וגם המוח משתתפים בה. כאשר אני תולה כביסה, אני לא יכולה לעשות שום דבר אחר. לכן נעלמים הספקות וההיסוסים ואני נתונה כולי לפעילות. בני הבית יודעים שאי אפשר לפנות אליי ולבקש ממני דבר, שהרי אני עסוקה בחוץ. כולם יכולים לראות אותי מתוך הבית. כאילו הזמן עצר מלכת ואני כולי בהווה, בעכשיו, מקדישה את תשומת לבי המלאה למלאכה שלפניי.
העובדה שאני צריכה לצאת החוצה כדי לתלות כביסה מוסיפה להנאה, כי אין כמו חילופי מקום, פנים חוץ וחזרה פנימה והשהייה באוויר הגלילי, בקור או בחום, כדי לרומם את הרוח.
כשאני מסיימת לתלות את הכול ומחזיקה את הגיגית הלבנה הריקה, אני מתבוננת במעשה ידיי וגלי האלפא ממלאים את מוחי. הנה השמש והרוח כבר החלו לטפל בכביסה ולחטא אותה ועוד מעט כל הכבודה הזו תהיה יבשה ומוכנה להיכנס הביתה. היש סיפוק גדול מזה? עקרת הבית שבי רווה נחת, כי הכבסים שהיו מלוכלכים הם עכשיו נקיים. אין עוד כביסה מלוכלכת בבית.

אני לא מבינה אנשים שמשתמשים במייבש כביסה. עלות המכשיר, הרעש והחום הנפלטים ממנו, המקום שהוא תופס בבית, הצורך לתקנו מדי פעם, ובעיקר ביזבוז האנרגיה שלו, מרתיעים אותי. עם שמש כמו שיש בישראל, מי צריך מייבש כביסה? במיוחד עכשיו, כשכדור הארץ מתחמם, האם דרוש מכשיר כזה, שמוסיף חום לחום הטבע?
בחורפים שבהם הבן שלי היה בסדיר, הייתה לנו בעיה אמתית לייבש את הכביסה שלו מהיום למחר. נהגנו להניח את פריטי החאקי ואת הלבנים על הרדיאטורים בכל רחבי הבית. היינו הופכים והופכים את הכבסים עד לייבושם המוחלט. הבית נראה אז כמו מכבסה בקיבוץ. אבל לא קרה פעם אחת, אפילו בחורפים ההם, שהבן חזר לצבא עם כביסה רטובה.
אז אני אוהבת לתלות כביסה ויש לי סיפוק כשאני מתבוננת בכביסה שלי המתנופפת ברוח, סיפוק שמקורו במלאכה שצלחה והגיעה לסיומה הנכון. באשר לקיפול, זה כבר משהו אחר. אני שונאת לקפל כביסה.

בתמונה:
לתחושתי, הכביסה והאמנות מעניקות האחת לרעותה ערך מוסף. הכביסה, הכותבת והמוזאיקה