א לה כפר 163 | נשלח להתסכלות

נשלח להסתכלות

חזרה לורדה ומדורים 

 

באנו, נועדנו, הלכנו 


 

אייל כץ 

 

כבר שלוש שנים שועידת הגליל מתקיימת במתכונת חגיגית. כבר ארבע שנים שיש משרד לפיתוח הנגב והגליל. אייל כץ חזר מוועידת הגליל ועדיין מחפש את הבשורה 

 

עושה נעים, ועידה. מתחככים, אוכלים, מסכי פלאזמה, אות יקיר הגליל, ואפשר אפילו לגנוב הערת ביניים תקיפה באמצע פאנל עם ציפי לבני או תחזית אופטימית של הממונה על התקציבים. אם תיתן שלום מחויך ולבבי לאחד הבכירים תוך הפטרת "טוב לראות אותך" אגבי, הוא ילחץ את ידך בחום וידרוש בשלומך בעניין משל הייתם מכרים ותיקים מימים ימימה, על אף שאין לו מושג מי אתה. תנסו פעם, זה עובד עם כל פוליטיקאי בכיר. 

למחרת יש אפילו אזכורים בתקשורת הארצית. לא משהו על הבעיות של הגליל, יש גבול למה שאפשר לבקש, אבל היו שם ציפי לבני ואהוד ברק ואפשר להוציא מהם איזה ציטוט פוליטי מרתק, אז למה לא. המקומונים, מצידם, יכולים למרוח עמוד או שניים, כולל תמונות, שכן ועידות גם מצטלמות נורא יפה. 

מה עוד זה עושה? בינתיים לא הרבה. הנעימות מתפוגגת במהרה, ההבטחות ממילא לא מחייבות ועד השנה הבאה ניתן יהיה לחזור עליהן באותו להט, ולהתלונן שוב שלוקח 10 שנים להרחיב את הכביש מראש פינה לקרית שמונה והעבודות טרם הסתיימו. אגב, הפעם מישהו שם לב שזו פעם שלישית ברציפות מדברים על 10 שנים, והמספר מיד תוקן ל-12 שנה. 

כבר שלוש שנים שועידת הגליל מתקיימת במתכונת חגיגית. כבר ארבע שנים שיש משרד לפיתוח הנגב והגליל. כמה תנופת פיתוח ראינו פה? ובכן, לא יותר מידי. תוכניות אולי נולדו, נניח בית הספר לרפואה, אבל אם לסמוך על שועל גלילי ותיק כמו ראש מועצת גליל עליון אהרון ולנסי, או על מנהל מכללת עמק יזרעאל יורם רז, הסיכוי שהתכנית תתממש קלוש. ואם היא בכל זאת תצא אל הפועל זה לא יהיה כמו שתושבי הגליל רוצים וצריכים. 

בכלל, למרות החגיגיות והנוכחות השלטונית המרשימה (פרס, לבני, ברק, תמיר, אדרי, בילסקי, נציגי תקשורת בולטים, פקידים בכירים ועוד), עבר בוועידה כחוט השני חוסר האמון שרוחשים ראשי הציבור הגלילי לשלטון המרכזי. שלמה בוחבוט, למשל, דיבר על יוזמה חדשה: להחתים את כל המתמודדים לראשות הממשלה על אמנה, בה הם מתחייבים לפעולות קונקרטיות למען הגליל. נצביע, הבטיח, רק למי שיחתום על האמנה. נמאס לנו מהבטחות, הסביר, מה שלא מנע מהדוברים והמשתתפים בפאנלים השונים לפזר הבטחות והצהרות על ימין ועל שמאל. ואל דאגה, שלמה. הם יחתמו לך על האמנה שתנסח ולא יקיימו ממנה אפילו פסיק. 

 

זבש"ן 

בשוך הנאומים הראשונים והברכות התקיים פאנל בנושא בעיות התעסוקה של האישה הערבייה. המנחה, רינו צרור, נאלץ להתחנן דקות ארוכות לקצת שקט. הקהל התעלם. אנשים הסתובבו באוהל הענק בו התקיימה הועידה, שוחחו בקול, החליפו דעות, והתעלמו לגמרי מהעובדה שעל הבמה יש מנחה וחברי פאנל שרוצים לדבר. רק לאחר תחנונים רבים מצדו של צרור יצאו למדשאה של מלון אסיינדה והותירו את הפאנל עם קומץ מאזינים. כמעט כל 1,000 המשתתפים בוועידה יצאו להתחכך בדשא, ובמושבים נותרו 60, אולי 70 איש. 

נאמרו שם דברים מקוממים ומייאשים. אחוז גבוה מהנשים הערביות לומדות באקדמיה, רוכשות מקצוע ורוצות לעבוד. אבל שכר נמוך, בעיות תחבורה ציבורית, העדר אזורי משרדים ביישובים הערביים וכמובן אפליה על רקע מוצא ואפילו לבוש גורמים לכך שרק חלק מזערי מהנשים הערביות באמת יוצאות לעבודה. רק 18% מהן, כששיעור העובדות במשרה מלאה מסתכם ב-9%. בעולם השלישי מגיע שיעור הנשים הערביות שעובדות ל-40%, בעולם הערבי ל-32%, ולמעשה רק בעזה מצבה של האישה הערבייה גרוע מזה של האישה הערבייה הישראלית (כמובן, עוד לפני שהחל מבצע עופרת יצוקה). 

נושא חשוב, אין ספק. פאנל נכבד, בעיה אמיתית שפוגעת גם במגזר היהודי ודורשת התייחסות. אלא ששמעו אותה, כאמור, קומץ מאזינים. לא היה בהם אף שר או בעל תפקיד רלוונטי שהצלחתי לזהות. ו-90% מהקומץ היו ערבים. כשזה המצב, אני בספק אם לאחר הפאנל התקיים איפשהו דיון נוסף בנושא. 

 

הנתק 

במקביל להפגנות חוסר האמון של אנשי הגליל בנציגי השלטון המרכזי, בצבץ מידי פעם הנתק של המנהיגים מהגליל. פרויקט בית הספר לרפואה, למשל, זכה להתייחסות רחבה, גם במספר הרצאות וגם בפאנל. איש מהדוברים או המשתתפים לא היה תושב הגליל. גם איש בוועדת ההיגוי לא מגיע מהגליל. שני הגופים שמתמודדים על הקמת בית הספר הם אוניברסיטת בר אילן ואוניברסיטת חיפה. פלא שולנסי כעס? 

כשרם בלניקוב, הממונה על התקציבים באוצר, נשא דברים בנושאי תקצוב וכלכלה, נשאלה שאלה לגבי 3,500 עובדי "תקשוב", רובם תושבי הגליל, שחרב הפיטורים מאיימת מעל ראשיהם. זו באמת בעיה, אבל לא זה המקום, הפטיר בלניקוב, והמשיך בנאומו כמתוכנן. והיו עוד אמירות מנותקות על האוויר הצח, ועל ה"רק שעה וחצי נסיעה", ועל "אנשי הגליל הנפלאים", כאילו לא מסתובבים בינינו חארות כמו בכל מקום אחר בעולם.  

 

אז למה זה טוב? 

שלא תבינו, אני לגמרי בעד ועידה גם בשנה הבאה. ראשית, אולי נצליח ללמד את הפוליטיקאים שלא כולנו "אנשים נפלאים". וחוץ מזה, אם לא אוניברסיטה, כביש 6, רכבת לכרמיאל, שדה תעופה קטן ועוד, לפחות שתהיה ועידה. יש אוכל לא רע (למי שמוכן לעמוד בתור ממושך), המינגלינג הוא לעיתים אינטליגנטי ומשעשע, קצת ונטילציה לתלונות שלנו מעולם לא הזיקה, וכמו שאמרנו בפתיחה: זה בכל זאת עושה נעים. לפחות ליום אחד. 

 

בתמונה: 

מתחככים בדשא. בינתיים במליאה: משהו על הצרות של האישה הערבייה 

.