א לה כפר 163 | רק רגע

רק רגע

בחזרה לכתבות 

 

לקראת גיל 60 מוציא עודד קדרון ספר המאגד הגיגים שכתב במשך 18 שנה: "לא שירים". זמן טוב לשיחה על החיים, המוות ויציאה עם הזבל 

 

הדס כרמונה 

 

בימי 

שני 

וחמישי 

אני 

מוציא 

את 

הפח –  

פח 

האשפה – 

אל 

כביש 

פינויו. 

כך מתחיל ההגיג בעמוד 127 בספר החדש של עודד קדרון "לא שירים. רישום של רגעים 1990-2008". לפתיחת הכתבה יכולתי לבחור ציטוט מהגיג על המוות, או על מהות החיים, אולי על חינוך ומסרים שאנחנו מעבירים לילדנו, ואולי אני חוטאת לעודד כאשר אני מביאה בתחילת הכתבה ציטוט על נושא כביכול לא כל כך רציני. זה עלול אולי לגרום לקורא לחשוב שמדובר חלילה בבחור שטחי, אולם ההיפך הוא הנכון. מדובר בבחור בן כמעט 60, תושב הכפר זה 22 שנה, יועץ ארגוני כבר 30 שנה ומעורב בצוות מצומצם במצפה הילה לשחרור גלעד שליט. אבל דווקא ההגיג הזה, שכביכול מדבר על משהו יומיומי, מדגיש את הרצינות של עודד והעומק שלו. אולם גם אני רציתי להיות בטוחה. 

- למה לכתוב על הוצאת האשפה? 

"הוצאת האשפה היא סוג של התנקות והיטהרות. מוציאים את הזבל והלכלוך ומרגישים ניקיון. זה ממש קטרזיס פיזי, אבל אנחנו לא שמים לב לזה. ההגיגים תופשים את הרגע ומעמיקים את המשמעות וההשפעה של הרגע הזה על החיים". 

 

הרגע  

הזה –  

כעת –  

הוא  

חד  

וחד-  

פעמי,  

לי – ולכם. 

להגיגים בספר אין שם. כל הגיג מתחיל עם התאריך בו נכתב ההגיג. עודד מראה לי ביקורת של צביה גרינפלד על ספר של דויד גרוסמן. הוא אומר שצביה מיטיבה להסביר את הסיבה לכתיבה שלו עצמו ולתהליך שלה. מתוך הביקורת: "הדרך היחידה להטיל סדר קוהרנטי במציאות, ליצוק בה משמעות ותכלית ולא להניח לכאוס ולחורבן לאכול בה בכל פה – הדרך היחידה לשלוט במציאות היא לספר אותה, כפי שידע אריסטו לומר. להתחיל במלה הראשונה, ואז להוסיף עליה עוד מלה ועוד מלה וכבר מתחילה להיוולד משמעות...". 

 

האם 

לפרסם 

את 

הכתבים 

הללו 

אותם 

אני 

כותב 

שמונֵה 

עֶשרה 

שנים? 

עודד כותב הגיגים כבר 18 שנה. בכתב ברור, כמעט ללא מחיקות, על הצד האחורי של הדף, כמו הערת אגב, ממלא מחברות, מילה אחרי מילה, מחשבה אחרי מחשבה. ההגיגים כתובים בצורה מאוד ייחודית, בטור, מילה תחת מילה. 

- למה לכתוב בצורה כזו? 

"במסגרת העבודה שלי כיועץ אירגוני, הייתי מארגן את המידע שאספתי בצורת טבלה, ומכאן נולדה צורת הכתיבה הזו. כתיבה בצורה כזו מקבלת ערך נוסף כיוון שכל מילה מקבלת את המשמעות שלה. אבל צורת הכתיבה הזו היא גם מין סוג של התרסה".  

– ולמה להתריס? 

"ככה". 

- בכל זאת? 

"יש לי רצון להתריס, זו הדרך שלי להתבטא. זה מחזיר אותי לקיבוץ ולרצון להיות יוצא דופן בכיתה. זה בגלל שאני מזהה נוהגים חברתיים שלדעתי כדאי לשנות, כמו בהגיג על העניבות. ואולי אני רוצה להראות שלכל אדם יש זכות הייחודיות בעולם הזה. ככל שהפגישה הזו תהיה מספיק ארוכה, אמצא סיבות נוספות להתריס. חשוב לי לבטא את עצמי ואת הייחודיות שלי. להמציא משהו חדש, כמו צורת הכתיבה הזו. יש לי פחד להיות כמו כולם ובהמון אני מאבד עשתונות ולא יכול להכיל את זה שאני חלק מהמון. אני מרגיש חסר קיום. אם אני לא מיוחד אז אני לא שווה ולא קיים".  

- העיסוק בקיום ובמוות חוזר הרבה בהגיגים? 

"המוות בספר מופיע בהקשרים שונים. הוא מופיע בהקשר לילדים. אנחנו משקרים לילדים ולא מגלים להם שלחיים האלו יש סוף. אנחנו יוצרים אשליה שהכל בסדר ויוצרים מצגת שווא. והמוות מופיע גם בהקשר למלחמות, כשהיום זה מקבל משמעות נוספת. ההגיג האחרון בספר קשור במוות. זה הסוף של הספר והסוף שלי. גם המחשבה להוציא את הספר הזה קשורה במוות". 

- איך? 

"כי אני סופי ואני לא צריך לפחד. כי חיים רק פעם אחת, כמו שאומרת הפרסומת של פולקסווגן" (לעודד יש תיאוריה חדשה על הקשר בין הסלוגן הזה "כי חיים רק פעם אחת", המופיע לצד מספר המכונית תוצרת גרמניה, לתהליכים היסטוריים. תסתכלו בעמוד 158 בספר). 

- מה מפחיד בהוצאת ספר? 

"למדתי, כקיבוצניק לשעבר שנולד לקהילה וגדל בכיתה, במה ואיך כדאי להתבטא. מה כדאי להגיד ומה לא כדאי להגיד. זה מפחיד להגיד ולהראות מחשבות ולדעת שמישהו קורא אותן. אני חשוף לביקורת. יש לי חשש מהביקורת ומהיכולת שלי לעמוד בביקורת. התלבטתי אם זה ראוי והאם ראוי שאני אפרסם משהו". 

- והחלטת שזה ראוי? 

החלטתי להפסיק לפחד. 

 

בתמונות: 

עודד קדרון ועטיפת הספר. "יש לי רצון להתריס"